הֶאָרַת פְּנִים

דלתי ליבי לאורח עליון אפתח

ווי עמודי תהילות יביעו

וכל מורשיו לחופשי אשלח

יודיעו על מה אדניה הטבעו  (מתוך אגרות הסולם, אגרת יז)

אנשים מחפשים להרגיש שמקבלים אותם כפי שהם. החיפוש הזה טומן בחובו אכזבות רבות. יכולת הקבלה של אנשים כמה שתהיה רחבה וגדולה, מטבעה היא מוגבלת. מה גם שלבקש את ההזנה הזו מאחרים חוטא למטר וגם אנחנו הופכים להיות מעין עלוקות אנרגטיות לאחרים והופכים להיות מתישים. זה בסדר לרצות להיות בחברת אנשים שמקבלים אותנו ונותנים לנו את זה, אך לא כדאי שנתלה את כל יהבנו בהם.

ההזנה הכי טובה מגיעה דווקא כשאני מצליחה להתחבר לאבות ולאימהות הקדומים והקדומות שלנו. רק הם יכולים להזין אותי בקבלה ללא תנאי, בקבלה אינסופית רדיקלית. עליהם עלינו להישען. אז את כשאנחנו ניזונים ישירות מהם אפשר להיות זה שנותן לאחרים. אז אפשר להאיר פנים ולהדליק את הניצוצות שכבו בלבבות.

הארת פנים היא הֶאָרַת פְּנִים. כשהאור שלנו דולק מבפנים ואנחנו מאירים איתו החוצה – כך נדלקים הניצוצות בתוך עמנו ומתעוררת הרשת המופלאה שאנחנו. הקטע המצותת מספר לנו שכדי להצליח להתחבר למקור העליון עליי להסיר מעליי את מושגי העולם הזה וביניהם – הציפייה שמישהו ימלא לי את המיכל שלי.