שושנה בין החוחים – פרשת חיי שרה

הרגע הזה שרבקה ויצחק נפגשים, והכל מתיישב על מקומו. תחושות של נחמה. אהבה. רוגע שוטפות אותי.

וַיֵּצֵ֥א יִצְחָ֛ק לָשׂ֥וּחַ בַּשָּׂדֶ֖ה לִפְנ֣וֹת עָ֑רֶב וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּ֥ה גְמַלִּ֖ים בָּאִֽים:

וַתִּשָּׂ֤א רִבְקָה֙ אֶת-עֵינֶ֔יהָ וַתֵּ֖רֶא אֶת-יִצְחָ֑ק וַתִּפֹּ֖ל מֵעַ֥ל הַגָּמָֽל:

וַתֹּ֣אמֶר אֶל-הָעֶ֗בֶד מִֽי-הָאִ֤ישׁ הַלָּזֶה֙ הַֽהֹלֵ֤ךְ בַּשָּׂדֶה֙ לִקְרָאתֵ֔נוּ וַיֹּ֥אמֶר הָעֶ֖בֶד הוּא אֲדֹנִ֑י וַתִּקַּ֥ח הַצָּעִ֖יף וַתִּתְכָּֽס:

וַיְסַפֵּ֥ר הָעֶ֖בֶד לְיִצְחָ֑ק אֵ֥ת כָּל-הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה:

וַיְבִאֶ֣הָ יִצְחָ֗ק הָאֹ֨הֱלָה֙ שָׂרָ֣ה אִמּ֔וֹ וַיִּקַּ֧ח אֶת-רִבְקָ֛ה וַתְּהִי-ל֥וֹ לְאִשָּׁ֖ה וַיֶּֽאֱהָבֶ֑הָ וַיִּנָּחֵ֥ם יִצְחָ֖ק אַֽחֲרֵ֥י אִמּֽוֹ: 

(בראשית כד סג-סז)

אחד הקטעים היפים והמרגשים, כששני חלקי הנשמה פוגשים זה את זה והם פשוט יודעים שהחיבור הזה הוא הדבר לו הם חיכו וערגו. יצחק אבינו הוא איש של גבורה, על פניו אפשר לטעות ולחשוב שאותו האחד שלא יוצא כמעט מהשטח שלו, לא עוזב את מקומו, מביאים לו ועושים עבורו רחוק מלהיות גבורה. אך גבורה נמדדת בכבישת היצר – "איזהו גיבור הכובש את יצרו". זו גבורה גדולה לכבוש את היצר, ובמקום הזה שבו אדם כובש את היצר, יש שקט וריכוז והתבוננות פנימה. מתוך שכך יצחק מושך אליו בדיוק את מה שמדויק עבורו.

יצחק אחרי העקדה הוא אדם שלם יותר. שם על הר המוריה, בזמן שאביו קושר אותו, יצחק שהוא בן 37 שנים, בשקט ובאהבה מסייע לאביו. יצחק מגלה חסד גדול בכך שהוא מסייע לאביו וזה חסד שמגיע מצד הגבורה. יצחק בשלב הזה כבר כל כך זך וגבוה תודעתית שהוא נמצא במציאות של דין. דין נשמע לנו כמו דבר קשה פסקני סופי ואולי אפילו רע. יצחק מביא איתו כפי שכתוב בזהר הקדוש – דינא קשיא. דין קשה. דין קשה הכוונה שאין בו גמישות. צריך להבין,העולם נברא בדין. הקב"ה אמר ויהי אור – והיה אור. זה דין. אני אומרת משהו, מבקשת משהו והוא מיד קורה. זה דין. זה יכול להיות מהצד של החושך והרצון העצמי (ר"ע) וזה יכול להיות מהצד של האור והרצון להטיב. יצחק היה חייב לכבוש את היצר שלו, בגלל שהוא בדין קשה, הכל קורה מהר, מיד – הוא היה חייב להיות זהיר בפעולות שהוא עושה.

הדבר שיצחק היה זקוק לו זו אישה שיש בה חסד, אישה שמביאה משהו רק יותר, עגול יותר, לרכך את הדין הקשה. אלעזר, עבדו של אברהם, יוצא לחפש את בת הזוג המתאימה ליצחק לבקשתו של אברהם. בשלב הזה אנחנו רואים לכל אורך הסיפור היפה הזה את הדברים מתנהלים לפי מידת הגבורה. אחד המאפיינים של מידת הגבורה/הדין זה דיוק, ואלעזר מאוד מדויק במה שהוא מחפש. הוא יודע לאן הוא הולך ומה יהיה הסימן שלו. עוד הוא חושב את זה ואומר זאת לעצמו, והדבר כבר קורה. זה סימן למציאות הדין שבה אנחנו נמצאים בשלב זה, הדברים קורים מהר.

וַיֹּאמַר֓ | יְהֹוָ֗ה אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם הַקְרֵה-נָ֥א לְפָנַ֖י הַיּ֑וֹם וַֽעֲשֵׂה-חֶ֕סֶד עִ֖ם אֲדֹנִ֥י אַבְרָהָֽם:

הִנֵּ֛ה אָֽנֹכִ֥י נִצָּ֖ב עַל-עֵ֣ין הַמָּ֑יִם וּבְנוֹת֙ אַנְשֵׁ֣י הָעִ֔יר יֹֽצְאֹ֖ת לִשְׁאֹ֥ב מָֽיִם:

וְהָיָ֣ה הַנַּֽעֲרָ֗ אֲשֶׁ֨ר אֹמַ֤ר אֵלֶ֨יהָ֙ הַטִּי-נָ֤א כַדֵּךְ֙ וְאֶשְׁתֶּ֔ה וְאָֽמְרָ֣ה שְׁתֵ֔ה וְגַם-גְּמַלֶּ֖יךָ אַשְׁקֶ֑ה אֹתָ֤הּ הֹכַ֨חְתָּ֙ לְעַבְדְּךָ֣ לְיִצְחָ֔ק וּבָ֣הּ אֵדַ֔ע כִּֽי-עָשִׂ֥יתָ חֶ֖סֶד עִם-אֲדֹנִֽי:

וַֽיְהִי-ה֗וּא טֶ֘רֶם֘ כִּלָּ֣ה לְדַבֵּר֒ וְהִנֵּ֧ה רִבְקָ֣ה יֹצֵ֗את אֲשֶׁ֤ר יֻלְּדָה֙ לִבְתוּאֵ֣ל בֶּן-מִלְכָּ֔ה אֵ֥שֶׁת נָח֖וֹר אֲחִ֣י אַבְרָהָ֑ם וְכַדָּ֖הּ עַל-שִׁכְמָֽהּ: 

(בראשית כד יב-טו)

הקוד בתורה לחסד זהו הגמל, הוא מייצג גמילות חסדים. הסימן שאלעזר עבד אברהם מחפש קשור לגמלים, כך הוא ידע שאשת חסד היא. חז"ל מספרים שכאשר רבקה מגיעה אל באר המים, המים עולים אליה בנביעה מופלאה וזה היה אחד הסימנים עבור אלעזר שהיא האחת. גם מים מסמלים את עולם החסד. רבקה, למרות היותה בעלת מידת החסד, היא מהווה את החסד שבגבורה, כלומר, היא קשורה לעולמו של יצחק, עולם הדין והגבורה אך יצחק הוא דין שבדין, ורבקה מלמדת אותנו את החסד שבדין. אפשר גם לקרוא לחסד אהבה ולדין/גבורה – יראה. רבקה מלמדת כיצד להביא את האהבה בתוך היראה. התשובה שלה לאלעזר כשהוא מבקש שהיא תבוא איתו חזרה כבר היום משעשעת אותי. היא פשוט עונה "אלך". אדם שהכירה רק היום אבל היא יודעת, יש לה בהירות מאוד גדולה, והיא יודעת שהגיעה העת.

רבקה מקבלת בזהר הקדוש את התיאור "כשושנה בין החוחים" (שירים השירים ב ב)

יִצְחָק בָא מֵהַצַּד שֶׁל אַבְרָהָם שֶׁהוּא חֶסֶד עֶלְיוֹן, וְעוֹשֶׂה חֶסֶד עִם כָּל הַבְּרִיּוֹת, וְאַף עַל גַּב שֶׁהוּא הַדִּין הַקָּשֶׁה. וְרִבְקָה בָּאָה מִצַּד שֶׁל הַדִּין הַקָּשֶׁה, וְהִתְעַלְּתָה מִבֵּינֵיהֶם, וְהִתְחַבְּרָה עִם יִצְחָק. שֶׁהֲרֵי רִבְקָה בָּאָה מִצַּד הַדִּין הַקָּשֶׁה, וְאַף עַל גַּב שֶׁהָיְתָה מִצַּד הַדִּין הָרָפֶה וְחוּט שֶׁל חֶסֶד תָּלוּי בָּהּ, וְיִצְחָק דִּין קָשֶׁה וְהִיא רָפֶה – הָיוּ כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים. וְאִם לֹא שֶׁהִיא רָפֶה, לֹא יָכוֹל הָעוֹלָם לִסְבֹּל אֶת הַדִּין הַקָּשֶׁה שֶׁל יִצְחָק. כְּמוֹ כֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְזַוֵּג זִוּוּגִים בָּעוֹלָם, אֶחָד תַּקִּיף וְאֶחָד רָפֶה, כְּדֵי שֶׁהַכֹּל יִתְתַּקֵּן וְיִתְבַּסֵּם הָעוֹלָם 

(זהר תולדות קלז ע"א)

כפי שמתואר בכתוב, יצחק הוא דיו קשה והעולם לא יכול היה לשאת את הדין הזה. את המהירות של הדברים, את הסופיות שלהם. בני אדם צריכים שתהיה גמישות, שיהיה אפשר לשנות את הדעת, להתחרט, לפעול אחרת. רבקה מביאה את הדינא רפיא – הדין הרפה, הרך יותר, שיש בו גמישות ותנועה כדי שיוכל העולם להתקיים. רבקה היא כמו שושנה בין הדינים שסביבה. רבקה מגיעה מארם, אביה בתואל הארמי ואחיה לבן הארמי, או בהיפוך אותיות – רמאים – גם מייצגים את הדין אך מכיוון אחר. מהצד של הרצון העצמי, האגוצנטריות, בעוד יצחק מייצג דין קשה אך פועל איתו בזהירות ולטובה. רבקה היא השושנה בין החוחים, בין הקוצים, בין הדינים. הקוצים האלה מצד אחד שומרים על השושנה ומייחדים אותה, ומצד שני הם גם יכולים לפגוע בה. לכן אלעזר ממש שולף אותה משם, לפני שתיפגע מהקוצים, והיא יודעת שהגיע זמנה לעזוב.

ומה הקשר בין שושנה לרחמים? הזהר הקדוש מגלה לנו שהשושנה זה המקום בו כנסת ישראל נמצאת, ובואו לא נתבלבל עם הכנסת כפי שאנחנו מכירים היום, הכוונה למקום בו מכונסת ישראל. עלי השושנה שומרים על ישראל המכונסת בפנים והעלים האלה הם בעצם י"ג מידות הרחמים. עוד מגלה לנו הזהר שמתת לעלי השושנה יש עוד חמישה עלים שמחזיקים אותה כמו אצבעות שאוחזות בכוס. העלים האלה הם למעשה הישועות שמחזיקות אותנו.

רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח, כָּתוּב כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים. מִי הַשּׁוֹשַׁנָּה זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל ….מַה שּׁוֹשַׁנָּה יֵשׁ בָּהּ שְׁלֹשָׁה עָשָׂר עָלִים – אַף בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל יֵשׁ שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת רַחֲמִים שֶׁמַּקִּיפוֹת אוֹתָהּ מִכָּל צְדָדֶיהָ….  לְהוֹצִיא חֲמִשָּׁה עָלִים חֲזָקִים שֶׁסּוֹבְבִים אֶת הַשּׁוֹשַׁנָּה. וְאוֹתָם הַחֲמִשָּׁה נִקְרָאִים יְשׁוּעוֹת, וְהֵם שְׁעָרִים. וְעַל זֶה הַסּוֹד כָּתוּב (תהלים קטז) כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא, זוֹ כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה. הַכּוֹס שֶׁל בְּרָכָה צְרִיכָה לִהְיוֹת עַל חָמֵשׁ אֶצְבָּעוֹת וְלֹא יוֹתֵר, כְּמוֹ שֶׁהַשּׁוֹשַׁנָּה שֶׁיּוֹשֶׁבֶת עַל חֲמִשָּׁה עָלִים חֲזָקִים בְּדֻגְמָא שֶׁל חָמֵשׁ אֶצְבָּעוֹת. וְהַשּׁוֹשַׁנָּה הַזּוֹ הִיא כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה.

(זהר הקדמה עמוד א)

בתוך כל אחד מאיתנו יש את השושנה, ויש את רבקה ויצחק ואלעזר, הם כולם בתוכנו ומלמדים אותנו חכמות רבות. ביניהן, להיות ברכות כלפי עצמנו וגם ממש חשוב כלפי אחרים. לא לבוא בדינים קשים פסקניים שיפוטיים וביקורתיים. אלא להכניס חוט של חסד בכל דין  שעולה מתוכנו. ולזכור שאותו הכוח לתקוף, להאשים, לבקר ולשפוט בצד ההפוך שלו יש לו יכולת מדהימה להביא לאיכות חשובה של כבישת היצר, התבוננות פנימה ועבודה פנימית.

באהבה רבה וגם ביראה

טובה