פרשת בלק – הדברים הנסתרים מהעין

בסיפורם של בלק ובלעם, בו בלעם ניסה לקלל ויצא מברך, יש הרבה דברים נסתרים מהעין של האדם. העין של האדם יכולה לקלוט רק את מה שמאפשרים לה לקלוט. יש דברים רבים שמתרחשים שאינם גלויים לנו. ראשית כל מה שקורה אי שם במואב, כל תכנית הקונספירציה הזו שבוחשים בה בלעם ובלק, היא סמויה מעינם של בני ישראל. הם נמצאים במדבר עטופים בענני הכבוד וכלל אינם ערים למתרחש. בלעם ובלק היו בעלי כוחות חזקים מאוד ומטרתם היתה להביא לכליה של עם ישראל. עם ישראל שהיה במדבר התעלה מאוד רוחנית והגיע למדרגות גבוהות, ומשך אליו הרבה מאוד אור ושפע של הקב"ה. בלק חשש מאוד מכוחם העולה וראה בזה סכנה (ובצדק) לתכנית העל שלו למשוך את כל האור והשפע לעצמו.

לא רק בני ישראל לא ראו את כל מה שקורה, גם בלעם, הנביא הגדול לא ראה את מה שקורה. למרות שהוא מקבל את תשובת הקב"ה לא לקלל את בני ישראל, הוא שואל שוב והפעם הקב"ה אומר לו – אם זה מה שאתה רוצה אז בסדר. אך אז בדרך האתון של בלעם רואה מלאך עם חרב בידו והיא סוטה מהדרך ואז בלעם מכה אותה. הדבר קורה שלוש פעמים. בפעם השלישית היא מתיישבת על הארץ והיא פותחת את פיה ומדברת עם בלעם ואז מתגלה המלאך. גם בעל כוחות כמו בלעם – הקב"ה מחליט וקובע מתי ומה הוא יראה.

הפרשה הזו שקיבלה את שמו של הכוח האפל הזה, מזכירה לנו ומלמדת אותנו שגם כשאנחנו לא רואים, לא יודעים  ולא מרגישים אנחנו שמורים ומוגנים. ענני הכבוד עוטפים אותנו ואנחנו מוגנים בהם. בתורה יש לפעמים סיפורים שהם כל כך מעבר לתפיסה השכלית הפשוטה שלנו, שאנחנו מנסים להכניס אותם לקווי היגיון שיסתדרו לנו עם היכולת שלנו להבין ולקלוט אותם, אנחנו מנסים להכניס אותם לקוביות מסודרות שיסתדרו עם תרשים זרימה שנמצא לנו בראש. הרעיון הוא, מעבר לקריאת סיפור הפשט הכתוב והשאלה האם הוא מסתדר לי בהיגיון או לא – לזכור שבתוך כל אחד באיתנו יש את משה, את בלעם, את בלק… כל הדמויות בסיפור המקראי נמצאות בתוכנו. כשקוראים כך את הפרשה אפשר ללמוד הרבה על עצמנו וכיצד לפעול בעולם הזה.

במדרשים מסופר שישנם שני מורים – בלעם ואברהם. המורים האלה נמצאים בתוך כל אחד ואחד מאיתנו. לכל מורה יש את הדרך שלו ושניהם משמיעים את קולם בתוכנו ועלינו להחליט לאיזה מורה אנחנו מקשיבים ועל פי איזו הנחייה והדרכה אנחנו מקבלים החלטות בעולם הזה. וזה לשון המדרש:

כל מי שיש בו, שלשה דברים הללו – הרי זה מתלמידיו של אברהם.

וכל מי שאין בו, שלשה דברים הללו – הרי זה מתלמידיו של בלעם.

תלמידיו של אברהם – עין טובה, ונפש שפלה, ורוח נמוכה.

אבל, תלמידיו של בלעם – עין רעה, ונפש רחבה, ורוח גבוהה.

מה בין תלמידיו של אברהם, לתלמידיו של בלעם? –

תלמידיו של בלעם – יורדין לגיהנם, ונוחלין באר שחת, שנאמר: "ואתה אלוהים תורידם לבאר שחת, אנשי דמים ומרמה"

אבל, תלמידיו של אברהם – יורשין גן עדן, שנאמר: "להנחיל אוהבי יש, ואוצרותיהם אמלא"

עין טובה ועין רעה – כשאני מסתכלת על העולם בעין רעה אני רואה את מה שלא טוב. זה לא טוב וזה לא מספיק טוב, וזה לא משהו. יש לי ביקורת ושיפוטיות על מה שאני רואה. העין זה האיבר שקולט את הדברים הכי מהר והכי למרחוק ובדיוק הרבה ביותר. העין יכולה לתעתע מאוד – יש מה שאני רואה ויש מה שאני לא רואה. וחשוב לזכור את זה שהעין קולטת רק את מה שגלוי אליה ועלי להפעיל שיקול דעת. כשאני מסתכלת בשיפוטיות וביקורת אני בעצם נותנת פרשנות מצמצמת ומקטינה למידע שהעין קולטת. יש לי בחירה – לאיזה  מורה אני מקשיבה? לזה שרואה את הדברים דרך עין רעה ושופט ומבקר או שאני בוחרת להסתכל המציאות דרך עין טובה? עין טובה לא צובעת את הכל בורוד ונצנצים ואומרת הכל טוב! זה אל עין טובה – זה גם עין רעה במובן מסוים כי אני לא מצליחה את עצמי לראות את האמת כפי שהיא. על כל גווניה. אולי כי אני פוחדת לפגוש את המציאות. בעין טובה אני רואה את כל הגוונים של המציאות ואני מסתכלת על זה בקבלה – שיש בכל דבר טוב ורע. לראות בעין טובה זה לראות את מה שפחות טוב ולא להיות שיפוטיים כלפיו אלא להבין שה חלק ממציאות שלמה.

רוח גבוה ורוח נמוכה – הרוח היא החלק בתוכנו המחבר בין הנשמה לנפש. כשהרוח גבוהה אני מנותקת ממה שקורה כאן. אני הופכת את עצמי לעליונה, אפשר לומר יש כאן התנשאות או סוג של התנשאות מעל אחרים. לרוב זה קורה כי אני כל כך חסרת ערך ולא מרגישה את השפע שהבורא נותן לי – שאני מעלה את הרוח שלי ללמעלה כדי לא להרגיש את חוסר הערך הזה. אברהם מלמד אותי שאני בעלת ערך מעצם היותי, שהכי יפה לי זה להיות כאן למטה, מחוברת לנפש שלי, לחלקים היפים שלה ולחלקים שלה שצריכים תיקון ולימוד ועבודה. כשהנפש גבוהה אני לא מחוברת לחלקים האלה אז אני לא יכולה ללמוד מהמציאות שסביבי כי אני לא מסוגלת לפגוש את עצמי. כשהרוח שלי נמוכה אני מסתכלת על עצמי בעין טובה ומבינה שאני כמו שאני – על הטוב שבי ועל הפחות טוב שבי – זה הכי שלם שיש, ואף מודה שאני רואה את החלקים הנמוכים שבי כי עכשיו אני יכולה ללמוד ולהתפתח מהמקום שאני נמצאת בו.

נפש רחבה ונפש שפלה – שפל נשמע לנו תמיד כמו משהו לא טוב. ובכן שפל ביהדות יש לו גם פן חיובי. נפש שפלה זו נפש שהיא בענווה. היא יודעת שהיא כל כך בעלת ערך וכל כך חשובה, שיש לה תפקיד שאין שני לו בעולם הזה, ויחד עם זה היא גם יודעת ששום דבר ללא ממנה. ענוה זה אומר שאני זוכרת שכל מה שקורה הוא מהשם יתברך ולא ממני. ומכאן הענוה. נפש רחבה היא כמו משתלטת, שמה את עצמה בכל מקום ושוכחת ממי היא יונקת את החיות שלה.

שלושת הדברים האלה מתחברים ביחד ומשלימים זה את זה בצורה מופלאה. אחד לא יכול להתקיים ללא השני. לא אוכל להיות בנפש שפלה אם רוחי גבוהה ועיני רעה וכו'. לאיזה מורה בתוכנו נרצה להקשיב? כשנקשיב לאברהם נוכל להתפתח ולחיות חיים של מודעות בריאה שיונקת מצינורות של אהבה. נדע לקבל החלטות גם כשהדברים סמויים מהעין שלנו ולהקשיב למצפן פנימי גם כשהדרך מטושטשת ולא גלויה לנו. בדרך זו גם כשאני חווה ייסורים כאלה ואחרים, אני יכולה להתרומם מהם ולצמוח לגבהים חדשים. אם נקשיב לבלעם שבתוכנו אולי תהיה לנו תמונה מופלאה על עצמנו אך מתחתיה יהיו קבורים רגשות ואמוציות וכאבים שיגרמו לנו לייסורים שרק ננסה לכסות בעוד ועוד שכבות של גאוה, האשמה ושיפוטיות.

שתמיד נדע לבחור בחכמה ונתעלה במדרגות התודעה לתודעה גבוהה שכולה אהבה.