כעת אני באה – פרשת אחרי מות – קדושים
אנחנו פוחדים מכאב, לא רוצים להרגיש אותו, מתמכרים למשככי כאבים מסוגים שונים – רק לא להרגיש את הכאב. זה לא משנה אם זה כאב פיזי או כאב נפשי – אנחנו מכוונים למחוק אותו. אנחנו עושים את זה כי כאב מעורר בנו מחשבות שאולי משהו שעשינו הוא לא טוב. זה מתקשר לנו לעונש, הכאב כאילו בא להגיד לנו – נו נו נו. אבל כמובן שזה לא נכון, זה לא מה שהכאב בא לעשות לנו. הכאב מזמין אותי לפגוש את עצמי, להתקרב למי שאני באמת ולהסיר את מה שמפריע לי להיות אני. כעת אני באה – ראשי תיבות כא"ב. הכאב הוא כמו אבא – כ אב – שאומר לי זה הזמן שלך להוריד חסמים להתקדם ולצמוח – ואני איתך.
הכאב הכי גדול שלנו הוא על הניתוק. אנחנו, כל הבריאה, רשת שמחוברת ביחד – סופראורגניזם. יש מקומות בחיים שלנו שאנחנו מתנתקים בצורה כזו או אחרת מהרשת הזו והניתוק זה הדבר הכי כואב. אנחנו יכולים להסתובב שנים עם הניתוק הזה ובכלל לא לדעת שאנחנו מנותקים, אנחנו נרגיש במקום של הניתוק רגשות פחות טובים כמו כעס, האשמה, בושה, עצב ובדידות ומעל הכל נשים שמיכה של גאוה בצורותיה השונות, כדי לטשטש את הרגשות. כשהכאב מגיע הוא אומר לי – הגיע הזמן להתעורר פה. הגיע הזמן להתחבר.
הכאב תפקידו להגיד לי – פה את מנותקת ואני מראה לך את זה כי אני שם לך מפת דרכים איפה עכשיו אפשר לחבר. יש המן דרכים לעבוד עם כאב, כמו שיש המון סוגי כאב. רק על זה אפשר לפתוח סמינר ארבע שנתי. אבל עכשיו נראה מה הפרשה אחרי מות מלמדת אותנו. פרשת אחרי מות מספרת לנו בתחילתה את מנהגי יום הכיפור מבחינת עבודת הכהן הגדול, סדר הקורבנות, אופן הפעולה וראשית נאמר למשה שיאמר לאהרון שהוא לא יכול להיכנס לקודש הקודשים מתי שהוא רוצה. כלומר הדבר הראשון שאומרים לנו – זה לא באהלן אהלן להיכנס ללב הדבר, אנחנו צריכים להכין את עצמנו לזה. ואז מתואר סדר הקורבנות ותחילה הכהן הגדול מקריב קורבנות חטאת לכפר על החטאים של ושל ביתו. לאחר מכן הוא לוקח שני שעירי עיזים מבני ישראל ואז יטיל עליהן גורלות. שעיר אחד יהיה קורבן לקב"ה והשני בשם הקב"ה ישלח לעזאזל. שעיר לעזאזל. וכך זה מובא בפרשה:
וּמֵאֵ֗ת עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יִקַּ֛ח שְׁנֵֽי־שְׂעִירֵ֥י עִזִּ֖ים לְחַטָּ֑את וְאַ֥יִל אֶחָ֖ד לְעֹלָֽה׃
וְהִקְרִ֧יב אַהֲרֹ֛ן אֶת־פַּ֥ר הַחַטָּ֖את אֲשֶׁר־ל֑וֹ וְכִפֶּ֥ר בַּעֲד֖וֹ וּבְעַ֥ד בֵּיתֽוֹ׃
וְלָקַ֖ח אֶת־שְׁנֵ֣י הַשְּׂעִירִ֑ם וְהֶעֱמִ֤יד אֹתָם֙ לִפְנֵ֣י יְקוָ֔ק פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃
וְנָתַ֧ן אַהֲרֹ֛ן עַל־שְׁנֵ֥י הַשְּׂעִירִ֖ם גּוֹרָל֑וֹת גּוֹרָ֤ל אֶחָד֙ לַיקוָ֔ק וְגוֹרָ֥ל אֶחָ֖ד לַעֲזָאזֵֽל׃
וְהִקְרִ֤יב אַהֲרֹן֙ אֶת־הַשָּׂעִ֔יר אֲשֶׁ֨ר עָלָ֥ה עָלָ֛יו הַגּוֹרָ֖ל לַיקוָ֑ק וְעָשָׂ֖הוּ חַטָּֽאת׃
וְהַשָּׂעִ֗יר אֲשֶׁר֩ עָלָ֨ה עָלָ֤יו הַגּוֹרָל֙ לַעֲזָאזֵ֔ל יָֽעֳמַד־חַ֛י לִפְנֵ֥י יְקוָ֖ק לְכַפֵּ֣ר עָלָ֑יו לְשַׁלַּ֥ח אֹת֛וֹ לַעֲזָאזֵ֖ל הַמִּדְבָּֽרָה׃
(ויקרא טז ה-י)
אז מה בעצם קורה פה? לפני שנמשיך נבין מי זה עזאזל. עזאזל הוא אחד משני מלאכים שירדו לעולם הזה לפני נח והמבול. הם פנו בגאווה לקב"ה ואמרו לו – תראה את האנשים האלה ששמת פה בעולם הזה, אמרנו לך שהם יחטאו. אמר להם הקב"ה – ובכן אז מי יהיה בעולם? אמרו לו אנחנו נהיה בעולם. אמר להם הקב"ה אתם חושבים שאתם תהיו יותר טובים מבני האדם אבל דעו לכם שאתם תחטאו עוד יותר מהם. אמרו לו – תשלח אותנו ותראה איך אנחנו מקדשים את שמך. שלח אותם לעולם הזה והם לא רק שחטאו אלא החטיאו איתם רבים אחרים. המלאך האחד חזר בתשובה על מעשיו והמלאך השני – עזאל או עזאזל, נשאר פה והוא נמצא במדבר קשור וכלוא (המדרש המלא בסוף המאמר הזה).
בעצם עזאזל פעל מגאווה, והגאווה זו הקליפה הכי קשה שיש לנו שמסתירה לנו את השפע האלוקי. מקובלים אומרים שהגאווה זו הקליפה האחרונה שנותר לנו לעבור. וזו חתיכת קליפה כי מתעטרת בנוצות של טווס ונראית נוצצת ויפה וגם… קשה לקלוט אותה. קליפה של כעס אנחנו קולטים מהר, קליפה של עצב קל לקלוט אבל גאווה – זה חמקמק מאוד ומתלבש כדבר הכי יפה בעולם. לכן המרחק בין ניתוק לבין חיבור הוא מאוד דק ומתעתע. אני יכולה לראות מישהו שנראה לי ממש אכפתי ודואג אבל בעצם הוא מנותק, מישהו שמדבר ונוכח ונמצא והכי מחובר ובעצם הוא מנותק. ולהפך, יכול להראות מישהו מנותק, לא מתקשר כל כך, אבל הוא מחובר לגמרי לרגע, לרגש, לעצמו. זה הבלבול של העולם שלנו – הבלבול בין אמת לשקר, בין רע לטוב, בין אמיתי לזיוף. אפשר לומר, התנועה שבין לכסות על הרע (ניתוק), ללראות את הטוב (חיבור) והדבר הזה יוצר תעתוע. יכול לקרות לי דבר שמטלטל אותי ואני אומר תודה תודה על זה, אבל התודה הזו היא – רק תנתק אותי ממה שקורה כאן, אני לא רוצה להרגיש.
אז איך יודעים בתוך כל הבלבול הזה לאן ללכת? כאן נכנס הכאב. הכאב מספר לי לאן אני צריכה ללכת, מה הדבר הבא שעליי לעסוק בו. הכאב זו קריאה להתעוררות, הכאב מייסר אותנו כדי שנסיר את מה שמפריע לחיבור. כשאלמד להקשיב לכאב אני אגלה שאני יכולה לצמוח ולגדול למקומות חדשים ומופלאים, אבל … זה גם ממש מפחיד. כי לצמוח ולגדול יכול להתפרש כמצב שבו אני צריכה להיפרד ממי שאני היום, וזה מפחיד כי רגע לפני שאני לובשת מלבוש חדש, אני מסירה את הקודם ואני עומדת חשופה. אם אסתכל על זה כעל ארון בגדים ואגיד לעצמי, בעצם הסרת המלבוש הזה אני לא מאבדת אותו, אני עדיין מחזיקה בו, הוא מקופל עכשיו יפה בארון, ואני מתאימה לי בגד חדש, בגד שיותר מתאים למידות שלי, הבגד הקודם נמצא עדיין בארון ואולי אשתמש בו לפעמים. כלומר אני לא מאבדת את מה שהייתי, ואני לא משתנה ללא הכר, אני רק מרחיבה את עצמי לעוד אפשרויות. וכולנו אוהבות שיש לנו הרבה בגדים בארון ואפשר לבחור בגד לכל אירוע.
ונחזור עכשיו לפרשה ולעזאזל, ונבין שבעצם כדי להסיר את הבגד הישן וללבוש חדש, כדי להסיר באמת אני צריכה קודם כל להסכים להגיד לעצמי איפה חטאתי – קורבן חטאת. במקום להצטדק ולהאשים, במקום לדאוג איך אני אצא תמיד בסדר, אני רוצה להתחבר לנקודת הכהן שבי. נקודת הכהן זו הנקודה של הכנות. לומר לעצמי תכל'ס אני גם לא הכי סבבה בעולם, יכולתי יותר להקשיב, יכולתי לעשות אחרת, גם לי יש יד בקלחת הזו. אני לא טלית שכולה תכלת. אני יכולה להרחיב ולראות איך זה פגע גם באחרים, איך בעצם פעלתי מרצון עצמי ולהסכים להיות בתוך הרגשות שזה מעורר. כמו המלאך שמחזאי מהמדרש שהרגיש את הכאב על מה שעשה ובכה והצטער וזו חזרה בתשובה.
רק אז, אחרי שפגשתי את עצמי והקשבתי לכאב, אני יכולה לשים את הדבר האחרון על שעיר העיזים, לשים עליו את הגאווה ולשלוח אותו למדבר לעזאזל. רק אז באמת קליפת הגאווה מתגלה ולכן רק אז באמת אפשר להסיר אותה. כעס ועצב ופחד ושמחה וכו' נקראים מידות כי לכל אחד יש המידה שלנו בדבר, צריך כעס אך במידה וצריך עצב אך במידה. גאוה זה הדבר היחיד שהוא נדרש במידה אפס. כלומר, שלא יהיה ממנו בכלל. להגיע לענווה מלאה. וגם אפשר לומר שבכעס יש גם דבר טוב, ובפחד יש דבר טוב כלומר בהסתכלות מסוימת הם יכולים להפוך לחיבור, מה שאי אפשר לומר על הגאווה שרק מנתקת. לכן כל המידות הן בעבודה מול הקב"ה ורק את הגאווה משלחים מעלינו. אך היא מגיעה בסוף והיא לא קורבן – היא לא נועדה לקרב אותי לעצמי כמו יתר המידות. אך, לכל דבר יש עת וזמן. בפרשה כתוב שאיש עתי ישלח את השעיר לעזאזל, כלומר כאן יש לסמוך על הקב"ה ולתת לו להוביל אותנו לזמן הנכון חיצונית ולזמן הנכון פנימית כדי להסיר אות הקליפה הזו.
וְסָמַ֨ךְ אַֽהֲרֹ֜ן אֶת־שְׁתֵּ֣י יָדָ֗יו (כתיב ידו) עַל־רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִיר֘ הַחַי֒ וְהִתְוַדָּ֣ה עָלָ֗יו אֶת־כָּל־עֲוֹנֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־כָּל־פִּשְׁעֵיהֶ֖ם לְכָל־חַטֹּאתָ֑ם וְנָתַ֤ן אֹתָם֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִ֔יר וְשִׁלַּ֛ח בְּיַד־אִ֥ישׁ עִתִּ֖י הַמִּדְבָּֽרָה:
וְנָשָׂ֨א הַשָּׂעִ֥יר עָלָ֛יו אֶת־כָּל־עֲוֹנֹתָ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ גְּזֵרָ֑ה וְשִׁלַּ֥ח אֶת־הַשָּׂעִ֖יר בַּמִּדְבָּֽר:
(ויקרא טז כא – כב)
ולמה צריך את כל המהלך הזה? למה צריך לשלוח לעזאזל, ולעשות את כל הטקס הזה? מביא לנו הזהר הקדוש הסבר ממש יפה שמבאר לנו למה צריך את כל הטקס הזה. בעצם במקום שיש ניתוק נכנס היצר הרע, שם אני פועלת לרצון העצמי שלי כי אני מנותקת מהחיבור לסופראורגניזם. בעצם כדי לצאת מהלופ הזה, כי הרבה פעמים זה מעין לופ כזה שקשה לצאת ממנו, אני רוצה לתת משהו ליצר הרע שיעסיק אותו, שיחשוב שזה משהו משהו ובעצם זה לא הדבר עצמו. משהו שנראה כמו אורות גדולים שיזינו אותו, אבל בעצם זה ריק ולא באמת מזין. מצד אחד זה נראה כמו עצמות הדבר מצד שני אין בזה שום הזנה – וזו הגאוה. אז כשהיצר הרע מתעסק עם הסחת הדעת הזו, אני יכולה להתלבש בבגד החדש. וכך מובא בזהר הקדוש:
מתוך רעיא מהימנה פרשת אחרי מות
שָׁאֲלוּ אֶת בֶּן זוֹמָא, הַאִם לְסָרֵס כֶּלֶב? אָמַר לָהֶם, (ויקרא כב) וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ, כֹּל שֶׁבְּאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ. כְּמוֹ שֶׁהָעוֹלָם צָרִיךְ אֶת זֶה, כָּךְ צָרִיךְ הָעוֹלָם אֶת זֶה. וְעַל זֶה נֶאֱמַר, (בראשית א) וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד – זֶה מַלְאַךְ הַמָּוֶת, אֵין לְבַטְּלוֹ מִן הָעוֹלָם, שֶׁהָעוֹלָם צָרִיךְ אוֹתוֹ. אַף עַל גַּב שֶׁכָּתוּב בּוֹ (ישעיה נב) וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה וְגוֹ', לֹא יִתְבַּטְּלוּ מִן הָעוֹלָם. הַכֹּל צָרִיךְ, טוֹב וָרָע.
וּמִשּׁוּם כָּךְ יֵשׁ לָנוּ בַּיּוֹם הַזֶּה לִזְרֹק עֶצֶם לַכֶּלֶב, עַד שֶׁהוּא גּוֹרֵר, יִכָּנֵס מִי שֶׁיִּכָּנֵס לְהֵיכַל הַמֶּלֶךְ, וְאֵין מִי שֶׁיִּמְחֶה בְיָדוֹ. אַחַר כָּךְ יְכַשְׁכֵּשׁ בִּזְנָבוֹ.
מַה כָּתוּב? וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲונֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְכָתוּב וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲונֹתָם. כֵּיוָן שֶׁהוּא רוֹאֶה אֶת הַשָּׂעִיר הַזֶּה, תְּשׁוּקָתוֹ אֵלָיו וּלְהִתְתַּקֵּן עִמּוֹ, וְלֹא יוֹדֵעַ מֵאוֹתָם הַחֲטָאִים שֶׁנּוֹטֵל הַשָּׂעִיר. הוּא שָׁב אֶל יִשְׂרָאֵל, רוֹאֶה אוֹתָם בְּלִי חֲטָאִים, בְּלִי פְשָׁעִים, שֶׁהֲרֵי כֻּלָּם שׁוֹרִים עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר, עוֹלֶה לְמַעְלָה וּמְשַׁבֵּחַ אוֹתָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹאֶה אֶת עֵדוּת אוֹתוֹ הַמְקַטְרֵג, וְהוֹאִיל וּתְשׁוּקָתוֹ לְרַחֵם עַל עַמּוֹ, אַף עַל גַּב שֶׁהוּא יוֹדֵעַ אֶת כָּל הַמַּעֲשֶׂה, הוּא חָס עַל יִשְׂרָאֵל.
הזהר הקדוש מסביר לנו שצריך את הכל, את הרע ואת הטוב, החיים ואת המוות, כי רק כך נוכל להבין מה טוב ומה זה חיים. באופן הזה אנחנו יכולים להעריך את מה שיש לנו אך כדי להיכנס פנימה לתוכי, אני מסיחה את דעתו של היצר הרע, אני לא רוצה שהוא יכנס איתי פנימה כי זה יגדיל את כוחו. אני רוצה להסיח את דעתו ולומר לעצמי לדוגמה – כן זה ממש לא בסדר מה שקרה ואני ממש צודקת – אני מביאה לו אמירות גאוותניות. הוא מרוצה מתעסק עם זה ובינתיים בלי שישים לב אני בוחנת את כל יתר הרגשות שלי והמחשבות שלי. האמת, שהיצר הרע לא רק מרוצה ממה שקיבל הוא גם עכשיו מדבר בשבחי בפני הקב"ה ובכך מתעוררת עלינו מידת הרחמים. הקב"ה יודע בדיוק איפה אנחנו מונחים בכל רגע ורגע. הפעולות האלה שלנו מעוררות את מידת הרחמים עלינו והדינים השורים נעשים הרבה פחות קשים.
מאחלת לכל אחד ואחת מאיתנו שנזכה ללמוד לעבוד עם הכאב, להפוך אותו למורה שמוביל אותנו בעולם הזה ומשרטט לנו מפת דרכים כיצד לצעוד. ומאחלת לכולנו שנזכה אף יותר לא להזדקק לו ולהצליח לצעוד ולהתעלות ללא הנחייתו. שנזכה להתעלות מתוך שמחה ואהבה.
מוקדש לשיבתה של היימנוט וכל החטופים ולשמירה והגנה עליהם עד שישובו.
תוספת – המדרש המלא
שמחזאי ועזאזל – מתוך אוצר מדרשים
שאלו תלמידיו את רב יוסף, מהו עזאזל? א״ל (אמר להם) כיון שעמדו דור המבול ועבדו ע״ז (עבודה זרה) היה הקב״ה מתעצב, מיד עמדו שני המלאכים שמחזאי ועזאל ואמרו לפניו, רבש״ע! (ריבונו של עולם) הלא אמרנו לפניך כשבראת עולמך, מה אנוש כי תזכרנו. א״ל, ועולם מה יהא עליו? א"ל, רבש״ע היינו מסתפקין בו. א״ל, גלוי וידוע לפני אם אתם שרויין בארץ היה שולט בכם יצר הרע והייתם קשים מבני אדם. א״ל, תן לנו רשות ונדור עם הבריות, ותראה איך אנו מקדשין שמך. א״ל, רדו ותדורו עמהן. מיד קלקלו עם בנות האדם שהיו יפות ולא יכלו לכבוש את יצרן. מיד ראה שמחזאי ריבה (נערה) אחת ושמה איסטהר, נתן עיניו בה, אמר השמעי לי. אמרה לו, איני שומעת לך עד שתלמדני שם המפורש שאתה עולה בו לרקיע בשעה שאתה זוכרהו. למדה אותו שם והזכירה אותו ועלתה לרקיע ולא קלקלה. אמר הקב״ה, הואיל ופרשה עצמה מן העבירה, לכו וקבעוה בין שבעה כוכבים הללו כדי שתזכר בהן לעולם, ונקבעה בכימה (קבוצת כוכבים של מזל שור). כיון שראו שמחזאי ועזאל כך, עמדו ונשאו נשים והולידו בנים – היווא והייא, ועזאל היה נמנה על מיני צבעונין ועל מיני תכשיטין של נשים שמפתים את בני האדם להרהור עבירה. מיד שגר המלאך מט' שליח לשמחזאי וא״ל עתיד הקב״ה להחריב עולמו ולהביא מבול לעולם. מיד עמד בבכי והיה מצטער על העולם ועל בניו, מה יעשו בניו ממה יאכלו אם העולם חרב, שכל אחד ואחד היה אוכל אלף גמלים ואלף סוסים ואלף שורים. בלילה ראו היווא והייא שניהם חלומות. אחד מהן ראה אבן גדולה פרוסה על הארץ כשלחן והיתה הארץ חרותה וכתובה שיטות שיטות, והיה מלאך יורד מהרקיע ובידיו כמין סכין, והיה גורר ומוחק כל אותן השיטות ולא היה משייר בהן אלא ארבע תיבות. והאחד ראה פרדס גדול נטוע משובח מכל מיני אילנות והיו בהן מלאכים ובידן קרדומות, והיו מקצצין כל האילנות ולא שיירו בו אלא אילן אחד של ג׳ ענפים. כיון שננערו, עמדו בבהלה ובאו אצל אביהם. אמר להם, עתיד הקב״ה להביא מבול ולא ישייר אלא נח ובניו. כיון ששמעו כך היו צועקין ובוכין. א״ל אל תצטערו, ששמותיכם לא יכלו מן הבריות, שכל זמן שגוזר גזירות או מעלה אבנים או ספינות שמותיכם הם מזכירים היווא והייא. מיד נתקררה דעתן. שמחזאי חזר בתשובה ותלה עצמו בין השמים [לארץ] ראשו למטה ורגליו למעלה, ועדיין הוא תלוי בתשובה בין ארץ לשמים. עזאל לא חזר בתשובה ועדיין הוא עומד בקלקולו להסית בני אדם לדבר עבירה במיני צבעונין של נשים. ולכך היו ישראל מקריבין קרבנות ביוה״כ איל אחד לה׳ שיכפר על בני ישראל, ואיל אחד לעזאזל שיסבול עונותיהם של ישראל, והוא עזאזל שבתורה.