בצל האמונה – פרשת שלח לך

בעודי קוראת את פרשת שלח לך ואת סיפור המרגלים המפורסם, עלו בי שאלות רבות. אחת מהן היא – מדוע בכלל היה צריך לשלוח מרגלים לארץ ישראל? הלא כבר היה אמור להיות ברור שזו ארץ טובה – לא היו אמורים להיות ספקות. מבחינתי זו שאלה של אמונה. אם אתה מאמין אתה לא אמור להסס בכלל לפני הכניסה לארץ ישראל.

מהי אמונה? איך אנחנו מביאים את עצמנו לאמונה שמקדמת אותנו אל הארץ המובטחת לנו? לא פשוט להגדיר אמונה ובכלל אני לא בעד הגדרות כי הן ממסגרות מידי וכובלות מידי. ננסה להבין את הרעיון של האמונה כך שכל אחד יוכל להתחבר אל הרעיון מהשורש הנשמתי שלו ולקחת את הדברים ולהלביש אותם בהגדרה הפנימית ששמורה רק לו.

נהוג לומר הכל לטובה, ואכן אני מאמינה שהכל לטובה וברכה גם אם אנחנו לא מבינים את זה. זו אמונה מאוד מאוד בסיסית שהשפע שמוקרן עלינו הוא כולו אהבה וטוב, ומה שאנחנו רואים כאן הוא רק אחיזת עיניים של המציאות שסביבנו וזה לא הסיפור המלא. אנחנו כמו חלק בפאזל ולא מי שמרכיב את הפאזל. הראיה שלנו וההבנה לנו מצומצמת, ואכן גם בסוף הפרשה נאמר לנו "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם" – כלומר אנחנו בצורה מאוד אנושית מסתכלים על העולם ותופסים אותו בעזרת החושים שלנו ומבינים אותו דרך הלב. אך יש בזה תעתוע כי יש את מה שאנחנו רואים ויש את מה שאנחנו לא יכולים לתפוס בחושים הגשמיים שלנו. וזה יוצר בתוכנו בלבול ותעתוע. המרגלים הולכים אחרי העיניים והלב הגשמיים המונעים מרגשות, מבלי לבחון את הרגשות שלהם, מבלי להתבונן לעומק של הדברים, וזה מה שגרם לכך שהם הביאו מידע שהפרשנות שלו היתה שארץ ישראל היא מקום מסוכן.

שניים מצליחים לא ליפול לתעתוע הזה והם כלב בן יפונה ויהושוע בן נון. כלב אותיות – לב, ויהושוע שתחילה נקרא הושע ומשה הוסיף לו את האות י' ובכך העלה אותו מדרגה בכך שהנכיח בו את של י-ה הקשור לחכמה. ועכשיו יש לנו חכמה ולב והם רואים מציאות אחרת מיתר המרגלים. הם ראו דרך עיניים רוחניות את הארץ המובטחת וראו כי טובה היא. כי ארץ זבת חלב ודבש היא. בעצם עשרת המרגלים לא ראו את הארץ בעין טובה וכלב בן יפונה ויהושוע בן נון ראו אותה בעין טובה ומה היה ההבדל ביניהם? שכלב בן יפונה ויהושוע בן נון ידעו שהם בצל האמונה. כלומר הם ידעו שעם ישראל מוגן ושמור וכנפי השכינה מצילות על העם ושומרות עליו. שומרות מפני מה? מפני האתגרים שיש להם לעבור. האמונה הזו מאפשרת לי לעמוד מול האתגר באמונה שאני אעבור אותו ואצמח ממנו ואלמד ממנו את מה שעליי ללמוד.

באחד הפסוקים בפרשה כלב ויהושוע אומרים לבני ישראל על העמים השוכנים בארץ "סר צילם" כלומר הם כבר לא תחת כנפי השכינה – הם  לא מעוגנים באמונה. צל השכינה כבר לא מעליהם. להיות בצל יכול להיות חוויה שגורמת לנו להרגיש קטנים וחסרים, וזו תחושה שהיא לא נעימה לנו. תחושת החוסר שמה אותנו במקום פגיע – מצד אחד אין לי ואם אבקש אולי גם לא אקבל, וכל זה עשוי לגרום לנו לרגשות שליליים ולהתעוררות הגאוה שלנו. בספר "אגרות הסולם" כתוב באגרת יד: "ובניין דברי תורה שתדרוש ממני היה לך לכתוב מה חסר לך בלעדם, כי את הכל תקבל באהבה. הן אמת שכן דרך האמת, אמנם צריך להרגיש את האהבה ואנה מורגשת אלא במקום חיסרון" והכוונה היא שכשאנחנו במקום חיסרון – מקום שחסר לנו אור מהשפע העליון, אני רוצה קודם להודות בכך שחסר ולא לנסות להשיג את זה דרך הגאוה שמסנוורת אותי, אלא לפעול בענוה ולבקש את שחסר לי.

כלב בן יפונה בעודו בארץ ישראל, על פי חז"ל, מגיע אל חברון אל קברי האבות ומבקש תמיכתם ועזרתם. כלב בן יפונה מרגיש את החוסר שלו ומבקש עזרה, וכך הוא מצליח לראות את הדברים בפנימיות שלהם ולא בחיצוניות שלהם ומצליח ללמוד את הלימוד שלו.  כדי ללמוד את מה שעליי ללמוד, עליי להאמין שגם כל הרגשות שבאים עם המצב הם חלק מהלימוד עצמו. לומר הכל לטובה זה יכול להיות לפעמים מעין כיסוי, כמו סם הרדמה – אני לא רוצה להרגיש את פחד, את הכעס, הכאב …. אני לא רוצה להרגיש אז אני אומרת לעצמי הכל לטובה. ואכן הכל לטובה כולל הרגשות והתחושות והמחשבות הקשות – הכל לטובה. כי הם המורים שלי והם מהכוונים שלי והם מאפשרים לי להזדכך ולהתנקות וללמוד את מה שהנשמה שלי באה ללמוד כאן בעולם הזה. המרגלים לא התבוננו בדברים לעומק, וזה לא כדי להאשים אותם חלילה' הם עדיין לא היו מוכנים לזה. לכן מלכתחילה נשלחו המרגלים – כדיל לבדוק את בכלל העם מוכן, האם האמונה שלו מספיק חזקה כדי שהוא יוכל להתמודד עם האתגרים שבדרך. האתגר הוא לצלול לעומק הרגש והמחשבה, להתבונן במעשים שלנו, לחוש את הרגשות שעולים ולדעת שגם הם ממנו – הבושה והמבוכה, הפחד והבהלה, העלבון – כולם ממנו.

הספק של בני ישראל היה אם הם יכולים להתבונן בדברים, לחקור אותם לעומקם ולגובהם, לבחון אותם לאורכם ולרוחבם, זו בעצם אמונה בעצמם ואמונה בקב"ה – זה מעין חיבור מופלא כזה. אני מאמינה בו וזה נותן לי כוח להאמין בעצמי שאני מסוגלת להרגיש את כל מה שיגיע ולפעול בעולם הזה מתוך חיבור מתבונן מעמיק חוקר ומלא מלא רגש. אני לא רוצה להרדים את עצמי ולכסות את הרגשות – אז אני חוטאת למטרה ולא מאפשרת ללימוד להתרחש.

בסופו של דבר בני ישראל נכנסו לארץ המובטחת אך הדרך התארכה, כי הם עדיין לא היו מוכנים להיכנס. הם היו צריכים להכין את עצמם עוד 40 שנה במדבר (שנה עבור כל יום שהמרגלים שהו בארץ) וזה לא עונש, זה מה שהיה נדרש כדי שהם יוכלו ללמוד להתבונן ולהעמיק ברגשות ובמה שקורה להם.

מאחלת לנו שנצליח תמיד להקשיב ללב ולראות פנימה לתוכנו, ולא ללכת שבי אחרי מה שנראה בחוץ.