לעורר את המנהיגה הפנימית שבי – פרשת ואתחנן

פרשת ואתחנן, הפרשה השנייה בספר דברים, שוברת את הלב. משה מספר לעם שהוא התחנן לקב"ה להיכנס לארץ ישראל אך זה לא יקרה. האמת שהתעורר בי כעס כשקראתי את הפרשה. לא הבנתי איפה עם ישראל בכל הסיפור הזה. למה אחד אפילו לא מבקש מהקב"ה שיסלח למשה ויאפשר לו להיכנס לארץ ישראל? אין אחד שיכול לבקש עבורו? ואז התבהר לי שזה בדיוק העניין. בשורש העניין – זו הסיבה שמשה לא יכול היה להיכנס לארץ ישראל ועכשיו נבין את זה קצת יותר לעומק.

נלך קצת אחורה בזמן לפרשת מי מריבה, הסיפור בו הקב"ה מורה למשה לדבר אל הסלע ויצאו ממנו מים אך משה מכה על הסלע. זה תמוה כיצד אדם שכל כולו עושה את הציווי האלוקי בוחר לעשות משהו אחר. עם ישראל היה בבת עינו של משה, הכל הוא עשה למען העם שהוביל במדבר. מסופר על משה שהיה שלם בכל השלמויות, כלומר היה ביכולתו להכיל את כל ההתפרטויות של העם – את כל השבטים, הכהנים הלויים, השופטים הנשיאים… לכולם היה מקום בתוכו וזה כי היה שלם בתוך עצמו. כשאומרים על אדם שהוא שלם עם עצמו הכוונה היא שהוא אוהב את החלקים הטובים שלו ואוהב גם ובמיוחד את החלקים הפחות הטובים שלו. הוא זוכר שהחלקים הלא טובים הם אלה שמאפשרים לו לגדול לצמוח ולהתעלות מעלה ולהגדיל את הטוב שבו. וכך היה משה – היתה בו היכולת לאהוב את העם בכל ליבו על כל חלקיו ועל כל מעשיו. לכן, סביר להניח שכאשר משה בחר להכות על הסלע ולא לדבר אליו היתה לזה סיבה ממש טובה.

מה ההבדל בין להכות בסלע ללדבר לסלע? הגוף שלנו מחולק לשלושה חלקים לפי הקבלה – ראש תוף וסוף. הראש זה הראש, תוך זה החלק שבין הצוואר ועד הרגליים והסוף זה הרגליים ומטה. הראש זה החלק הרוחני הגבוה, התוך כבר יש בו יותר עשייה – יש בו גם את הידיים, והרגליים ממש מוליכות אותנו בעולם. אם היינו שמים מעין תרגום לסצנה הזו של מי מריבה יש מצב שמה היה כתוב שם זה שהקב"ה אומר למשה: הגיע הזמן לעלות מדרגה ולעבור למדרגת הדיבור. לגרום לדבר לקרות מעצם הדיבור זו מדרגה גבוהה. להוציא מים מהסלע זו מדרגה רוחנית גבוהה יותר מהכאה עם המטה. הכאה עם המטה מגיעה מחלק התוך, כלומר היא מדרגה נמוכה יותר. גבוה ונמוך לא הופך משהו ליותר טוב או פחות טוב זה רק מצביע על היכולת של הכלי שאני לקבל את אור הבורא. וכן, אנחנו רוצים לזכך את הכלים שאנחנו (להתעלות רוחנית) כדי שנוכל להתעלות בתודעה ולקבל יותר ויותר מהשפע האלוקי. משה עונה לו: העם עוד לא מוכן למדרגה הזו. מאחר והעם עוד לא מוכן למדרגה הזו, משה לא יכול להיכנס לארץ ועכשיו ננסה להבין את זה יותר טוב.

ביום שמשה עמד מול הסנה הבוער וקיבל על עצמו את תפקיד הרועה של העם, הוא למעשה הפך למה שנקרא במקורות – בעלה דמטרוניתא. הבעל של השכינה. כדי לפשט את הדברים נזכור שיש לנו שני כוחות בעולם הזה – הכח הנקבי והכח הזכרי. הכח הנקבי והזכרי נמצאים בתוך כל אחד מאיתנו ובתוך כל דבר. הכח הזכרי מאופיין בהיותו משפיע, והכח הנקבי מאופיין בהיותו מושפע (וברגע שהכח הנקבי משפיע אז מתגלה בו הכח הזכרי וכך זה זורם הלאה). העולם שלנו, עולם המלכות, הוא עולם נקבי וכשמשה קיבל על עצמו את הנהגת העם הוא עלה למדרגת משפיע, כלומר התחבר לכח הזכרי המשפיע. וכך כותב מתוק מדבש בפירושו לזהר:

מתוק מדבש על פרשת ואתחנן:

ואז נעשה משה בעלה דמטרוניתא, נפרד משה מאישתו הגשמית לגמרי, ונתבדק ונתעלה ממקום המלכות למקום אחר לעולם הזכר שהוא ז"א (זעיר אנפין). ולא נשאר בעולם הנקבה שהוא המלכות. אשרי חלקו של הנביא הנאמן שזכה למדרגות עליונים, מה שלא זכה אדם אחר לעולם.

כלומר, משה הבין שהעם לא במדרגה רוחנית מספיק גבוהה כדי שמים יצאו בדיבור. לכן, משה לא יכול היה להיכנס לארץ – התדר שלו גבוה מידי בשביל שיוכל להיכנס עם העם לארץ ישראל.

בפרשת ואתחנן אומר משה לעם את המילים הבאות:

כִּי אָנֹכִי מֵת בָּאָרֶץ הַזֹּאת, אֵינֶנִּי עֹבֵר אֶת-הַיַּרְדֵּן; וְאַתֶּם, עֹבְרִים, וִירִשְׁתֶּם, אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת.

(דברים ד כב)

בהתחלה זה נשמע כאילו הוא אומר – אני מת בארץ הזו כלומר בארץ שאנחנו נמצאים בה עכשיו, אך אפשר לקרוא את זה באופן נוסף. אם אני נכנס לארץ ישראל אני מת. משה מבין שכדי להנכס לארץ הוא צריך לרדת ממדרגתו ולמען האמת הוא מוכן לזה ורוצה את זה. הוא כל כולו ברצון עז להיכנס לארץ. הוא מעולם לא היה בארץ ישראל והוא ממש רוצה להיכנס, מבחינתו גם בתור חיפושית זה מעולה להיכנס – הכותרות שנותנים לו לא מעניינות אותו. ערכו של משה אינו נגזר מתוך מעמדו או הכבוד שניתן לו או מעצם תפקידו, זה ממש לא מעניין אותו. ערכו של משה מגיע מהיותו נברא של הקב"ה והוא פשוט אוהב את העולם הזה ורק רוצה להיות בו. לכן אין למשה בעיה "לאבד" את מעמדו למען הכניסה לארץ. אך זה לא אפשרי כי יש משהו אחר שצריך לקרות – ואת זה נגלה בסוף.

משה אומר אינני עובר את הירדן – רגע נכיר את האות נ'. יש לנו שני סוגי נ. נ כפופה (נ) ונון זקופה (ן). נון ברובד אחד היא הנאמן, הכוונה האדם שהוא גדול באופן כזה שהוא יכול לכופף את עצמו כדי לתת מקום לאחר, כדי לאפשר לדברים לקרות והוא אינו חש מושפל. נון זקופה היא הנאמן הזקוף האדם הגדול שיודע לכופף עצמו, שזו הנ' הכפופה, והגודל שלו לא מוגדר מהיותו זקוף או כפוף אלא מתוך זה שהוא נאמן לאהבה. רובד נוסף של האות נ' מגיע מערכה הגימטרי – 50. נ' מייצגת את שער החמישים. ישנם 49 שערים שהם בעולם הזה ושער החמישים זהו השער בו יש עליה למדרגת הנשמה. ירדן – לרדת משער החמישים. משה היה אמור להגיע לשער החמישים ולכן לא יכול היה לעבור את הירדן.

משה התחנן שיוכל להתקיים הזיווג הזה בין העליונים לתחתונים והוא יוכל להיכנס עם העם לארץ ישראל, אך העם עוד לא היה מוכן לזה. הם לא קלטו שיש להם תפקיד מאוד חשוב, הם לא רק צאן שהולך אחרי הרועה. הם בעלי השפעה בעצמם. יש לדיבור שלהם השפעה, יש לבקשה שלהם השפעה, היה חסר להם החלק הזה שמבקש, שמתפלל, שמתקשר ישירות עם הקב"ה. כל הזמן הם היו כמו ילדים קטנים שמתלוננים, ואז הולכים אחרי המנהיג שלהם. הכל ניתן להם הכל נעשה עבורם, ועכשיו הם צריכים למצוא את הקול שלהם. כל זמן שמשה נוכח בעולם בדמות אדם, הם לא יכולים למצא את הקול שלהם. הם לא יכולים להתחבר לקב"ה ולגלות את ההשפעה שיש להם לייחד ייחודים בין עליונים לתחתונים.

כדי שזה יקרה משה היה צריך להסתלק במדמות האדם. וכך כתוב בזהר הקדוש:

זהר דף ר"ס ע"ב

מִשּׁוּם כָּךְ מֹשֶׁה הָיָה רֵאשִׁית בָּעוֹלָם. וְאִם תֹּאמַר, מִי הָיָה הַסִּיּוּם (שהרי משה היה הראשית) ? הַסִּיּוּם הוּא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, שֶׁהֲרֵי אָז תִּמָּצֵא שְׁלֵמוּת בָּעוֹלָם מַה שֶּׁלֹּא הָיָה כֵּן לְדוֹרֵי דוֹרוֹת. בְּאוֹתוֹ זְמַן תִּמָּצֵא שְׁלֵמוּת לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְיִהְיוּ הָעוֹלָמוֹת כֻּלָּם בְּזִוּוּג אֶחָד, וְאָז כָּתוּב (זכריה יד) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף וְגוֹ'. אָמַר רַבִּי חִיָּיא, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ- הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה, רַב לָךְ שֶׁהִזְדַּוַּגְתָּ בַּשְּׁכִינָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ אַל תּוֹסֶף. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, רַב לָךְ בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁהָיָה לָךְ, אַל תּוֹסֶף, שֶׁהֲרֵי זְמַן הַלְּבָנָה הִגִּיעַ, וּלְבָנָה לֹא יְכוֹלָה לְהָאִיר עַד שֶׁיִּתְכַּנֵּס הַשֶּׁמֶשׁ. אֲבָל, וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ. אַתָּה, שֶׁהוּא הַשֶּׁמֶשׁ, צָרִיךְ לְהָאִיר לַלְּבָנָה, וַהֲרֵי נִתְבָּאֵר.

כאן מזכירים את העניין שמשה היה שלם בכל השלמויות, ושהוא היה בדרגת משפיע, ושהוא היה בעלה של המטרוניתא. ובעצם אומר כאן רבי יצחק – משה היה שמש ועם ישראל הוא הלבנה, וכדי שהלבנה תוכל להאיר השמש צריכה להשפיע מבלי להראות את אורה – כפי שקורה בלילה. כלומר משה חייב לזוז כדי שעם ישראל יגלה את היכולת להאיר ואת יכולת ההשפעה שלו.

בסוף פרשת ואתחנן ניתנת לעם קריאת שמע. קריאת שמע בסודה היא מחברת בין עליונים לתחתונים – ובעצם ניתן להם כלי למה שהם עוד לא ידעו לעשות – לדבר ולבקש ולחבר ולייחד בין עליונים לתחתונים. בין העולמות העליונים לעולמות התחתונים. ואהבת בכל לבבך – בשני הלבבות שלך זה של החלק הטוב וזה של החלקים הפחות טובים. וזה החיבור שאנחנו רוצים להגיע אליו. החיבור בין החלקים העליונים שבי לחלקים התחתונים שבי.

שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ יְהֹוָ֥ה ׀ אֶחָֽד׃

וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ בְּכׇל־לְבָבְךָ֥ וּבְכׇל־נַפְשְׁךָ֖ וּבְכׇל־מְאֹדֶֽךָ׃

וְהָי֞וּ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם עַל־לְבָבֶֽךָ׃

וְשִׁנַּנְתָּ֣ם לְבָנֶ֔יךָ וְדִבַּרְתָּ֖ בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשׇׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ׃

וּקְשַׁרְתָּ֥ם לְא֖וֹת עַל־יָדֶ֑ךָ וְהָי֥וּ לְטֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֶֽיךָ׃

וּכְתַבְתָּ֛ם עַל־מְזֻז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ׃

(דברים ו ד-ט)

נקפוץ כמה פרשות קדימה לסוף ספר דברים, ומשה בסופו של דבר נפרד מהעולם כשהוא על הר נבו. נ-בו – כלומר הר נבו הוא הוא שער החמישים. משה עלה לשער החמישים ושם הוא קיבל את האות נ' של שער החמישים והפך לנשמה. לפעמים אדם מסיים את התפקיד שלו בעולם הזה כי הנשמה שלו נזקקת בעולם אחר ויכולה להשפיע משם הרבה יותר, ולסייע לנו בעולם הזה הרבה יותר. משה סיים את תפקידו בגוף אדם וכשהוא עלה לשער החמישים ונשמתו התפרטה ונכנסה בתוך כל אחד מאיתנו. בתוך כל אחד מאיתנו יש ניצוץ מנשמת משה ועלינו להתחבר לניצוץ ולעורר את המנהיג שבנו. בתוך כל אחד מאיתנו יש משה ובתוך כל אחד מאיתנו יש את עם ישראל כי אדם הוא עולם קטן.

מאחלת לנו שנשכיל ונלמד ממשה איך להתחבר להנהגה הפנימית שלנו, ונזכור שיהיו פעמים שנתבלבל ונחשוב שזו היתה ההנהגה הפנימית ויסתבר לנו שזה היה תעתוע. וזה ממש בסדר, עשינו מעקף קטן כדי לגלות את הקול הפנימי שלנו יותר לעומק ולהכיר אותו ולהתחבר אליו, ואת זה נוכל לעשות ממש טוב אם נאהב אם את כל החלקים שלנו.

מוקדש לשיבתם של כל החטופים ולשיבתה של היימנוט

באהבה רבה

טובה