לגעת בקשת – פרשת פינחס

אנחנו במרדף אחרי מה שחסר, ולפעמים יכול להראות לנו שמה שחסר לנו, אצל האחר הכל זורם ונפלא ואני מקבלת תעתוע כזה על החיים. אחד הדברים שאנחנו ממש לא אוהבים להרגיש זה שחסר לנו, ואנחנו נשקיע הרבה אנרגיה, בין אם במודע ובין אם לא במודע, כדי לא להרגיש את החוסר הזה. למוח שלנו יש כמה טקטיקות לגרום לנו להרגיש טוב עם עצמנו ולפצות על החוסר. אני יכולה לספר לעצמי סיפור שבעצם לאחר אין. כלומר אני מאשרת ומנרמלת את תחושת החוסר שלי על ידי זה שאני משווה לחוסר של האחר. טקטיקה אחרת היא להגיד לעצמי שבעצם מה שיש לו לא כזה שווה, או שאני יכולה להגיד לעצמי שאם היו לי התנאים שיש לאחר בוודאי לא היה לי החוסר הזה, ולא רק שלא היה לי החוסר הזה אלא בוודאי שהייתי אפילו יותר טובה. אין כמו קצת גאוה להרגיע את האגו.

וזה באמת מרגיע את הלב – אני חושבת לעצמי שבעצם אני לא כזו פגומה בפס יצור של החיים, כולם פגומים. אז אני כבר מרגישה יותר טוב עם עצמי. כולנו פגומים אז אין מה לדאוג – אני בחברה טובה- חברת הפגומים. לכולנו חסר ועכשיו אפשר לנשום. וזה באמת מרגיע. אז אחרי שהרגעתי את עצמי בגזרה הזו, נראה שהגעתי למנוחה ולנחלה, אך אחרי כמה זמן פתאום יש עוד חלקת אלוקים קדושה בי שאני מרגישה בה חוסר. ואז שוב אותו הסרט, ולפעמים, ברוך השם, מתעוררת תחושה לא נעימה מכל המהלך הזה, קולטים את הכיווץ שזה עושה לנו.

כי עם כל מחשבה כזו, אני שמה עוד אבן על החומה שנבנית על הלב שלי, חומה יפה עם ציורים והיא כאילו מראה לי תמונה של נוף אבל האמת היא שזו חומה שמסתירה לי את האור של החיים. כי בעצם מה שאני לא רוצה להגיד לעצמי זה – שאני בעצם ממש רוצה שהחוסר שלי יתמלא.  ואני גם רוצה להיות כנה עם עצמי ולהגיד לעצמי – התעורר בי רגש של קנאה. והקנאה הזו יכולה לשרוף אותי ולהרוג אותי במפנים ולשים עוד אבן בחומות הלב שלי ששומר על עצמו מלפגוש את מה שחסר לי בחיים. זה כל כך קשה להודות בקנאה כי אז לא מספיק שאני מודה שאני מקנאה, אני גם מתביישת בעצם זה שאני מקנאה. הקנאה היא אש והיא מכלה ושורפת אותי מבפנים כמו שכתוב בשיר השירים קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה. זה שאני אתכחש לה לא יגרום לה לא לשרוף אותי מבפנים. ההפך הוא הנכון.

בפרשת פינחס הקב"ה אומר למשה:

וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹא־כִלִּ֥יתִי אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי׃

(במדבר כה י-יא)

האמת שזה בלבל אותי, איך יכול להיות שמדברים בגנות הקנאה, אך כאן פתאום מדברים עליה באופן אחר. ואם זה דבר בזוי, איך זה שנאמר כאן "בקנאתי"? ובכלל בעשרת הדברות כתוב ששם השם הוא אל-קנא: כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי יְהוָה קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא.  אז מה העניין? העניין הוא שקנאה היא מידה, כלומר גילוי של איכות אלוקית שמגיעה אלינו. העניין הוא לא עצם הרגשת הקנאה אלא מה עושים עם הרגש הזה כשהוא מתעורר. כי הקנאה הזו יכולה גם לעשות משהו אחר לגמרי – היא יכולה להעיר את הלב שלי לאהבה וחסד. הכיווץ הזה שמתעורר כשמרגישים קנאה, כמו מנסה לכבות את אש הקנאה שלא תכלה אותי. ואלה כל הסיפורים וההצדקות העצמיות שאני מצדיקה את עצמי ואת החיים שלי, למה הם נראים כמו שהם נראים. וכל כיווץ כזה סוגר את הלב שלי מול העולם ואז הקנאה  היא כמו בכלוב שרק צריך לאלף אותה ולהשתלט עליה שלא תעשה בעיות.

חשוב לזכור ולדעת שהקנאה כשהיא מתעוררת בתוכי היא גם בקשה לחזרה לבית של הקב"ה – לחזור לקן כמו שכתוב בתהלים גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת וּדְרוֹר קֵן לָהּ (תהלים פד ד). אנחנו ציפור דרור שמבקשת לחזור לקן שלה, לחכמה העתיקה שלי בתוכי. בעצם, הקנאה מנסה לעורר אותי ולהראות לי את הדרך חזרה הביתה.

וזה מה שקורה בפרשת פנחס. שבעצם מתחיל בפרשת בלק. אחרי הניסים שעושה הקב"ה לעם ישראל – הניסים הסמויים -הם כל שכך שמורים ומגונים שהם אפילו לא מרגישים את הנוכחות של הקב"ה בחיים שלהם. כמו שמיכה כזו בחורף שמכסה אותך מהקור שאתה שוכח שיש קור בחוץ, ואתה נזכר שיש קור רק כשהרגל מציצה החוצה מהשמיכה. ככה הקב"ה עטף אותם בשמיכה ושמר והגן עליהם בלי בכלל שהם ידעו את זה.

יש לנו נטייה כזו לפעמים, כשהכל הולך בפשטות ובטוב להתחיל לנכס לעצמנו את הטוב שיש לנו בחיים, וזו עבודה זרה. נניח – בזכות זה שאני הכנתי אוכל כולם נהנו. וזו אמת חלקית ולא אמת מלאה כי בעצם הזכות שלי עמדה לי בזכות הקב"ה שדאג שיהיה לי שפע שאוכל לתת ממנו. שפע של מזון, שפע של כח להכין, שפע של יכולת ליצור משהו חדש. בלק הבין שאין לו יכולת להשמיד את בני ישראל דרך כשפים, ואז הוא משתמש באנרגיה הנקבית. הוא שולח את בנות מואב שיפתו את בני ישראל. מה בעצם הוא עושה? הוא שולח כח שמעורר את תחושת החוסר, מה שגורם להם לעבוד עבודה זרה. שזה בדיוק מה שעושה לנו הרגשת הקנאה כשהיא לא מתוקנת. זה כח, אנרגיה, שגורמת לנו להתחיל לספר לעצמנו סיפורים שמרחיקים אותנו מעצמנו, מגדילים ומפארים אותנו על חשבון אחרים. וזה יוצר הפרדות ביננו לבין אחרים, ביננו לבין עצמנו, וזוהי עבודה זרה.

ואז יש שם דרמה גדולה כזו. יש בכי ואיש ישראל, זמרי בן סלוא, עם בת מדין, כזבי בת צור, עושים כל מיני דברים שלא אמורים לעשות, בפתח אוהל מועד. פתח אוהל מועד זו השכינה הקדושה. זה הלב שלנו, קודש הקודשים שלנו, והם ממש בפתח השכינה הקדושה מאיימים על קודש הקודשים – על הנשמה שלי. וכשהנשמה מרגישה מאוימת, היא חייבת להתנתק מאיתנו כדי שלא תטמא. ואז אנחנו מרגישים אבן נוספת על החומה שנבנית סביב הלב שלנו.

פינחס שמזהה את הסכנה הגדולה, עושה מעשה שחוצה את מי שהוא במהותו. הוא לוקח רומח ובמכה אחת הורג את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור. הוא לקח את כל רמ"ח אבריו, את כל כוחות העשייה שלו והשמיד וכילה את האיום הזה על קודש הקודשים. פינחס לא היה איש מלחמה. הוא היה כהן, איש חסד ושלום. הוא מגיע מצד החסדים והאהבה, והוא עושה אקט כזה של אלימות ודינים וככה לוקח את החוק לידיים ומחליט להרוג אותם ולעיני כולם! זה מעשה רדיקלי מאוד, זה מעשה שהוא כמו חוצה את הקוים.וברגע הראשון כשפינחס עושה את זה יורד הלב לתחתונים וישר ככה יש מחשבה של וואי מה הוא עשה עכשיו! איזה אמוציונאלי – מה אי אפשר לדבר? אי אפשר לפתור בדיבור? ומי הוא שייקח את החוק לידיים ויחליט מי לחיים ומי למוות? הוא איש של חסד אין מצב שזה מה שהוא היה צריך לעשות!  במבחן התוצאה אנחנו רואים שנפסקה המגפה מעל בני ישראל. כלומר – פינחס עשה פה משהו טוב. וזה מבלבל. ולא רק שבמבחן התוצאה נפסקת המגפה – במבחן התוצאה פינחס מקבל את הכתר. הוא מקבל את האות י' קטנה בשם שלו וזה אומר שהכתר העליון – עיטר את ראשו. הוא קיבל את הכהונה והוא מקבל את ברית השלום.

פינחס עשה מעשה שהוא בכלל לא בטבע שלו –  להיות בצד של הדינים, הוא חצה את הקוים ולימד אותנו שלפעמים חסד יכול להראות כמו דין. שלפעמים אנחנו צריכים לגדוע משהו בשורשו וזה נראה כמו דין ובעצם זה חסד גדול. וזה כואב וזה קשה וזה הכרחי. לפעמים אנחנו צריכים לעשות צעדים רדיקליים בחיים שלנו – צעדים שמטלטלים אותנו ומזיזים אותנו מצד אחד לצד אחר בחיים שלנו – לפעמים אנחנו צריכים לצאת מהדרך הרגילה שלנו, ממי שאנחנו במהות שלנו ולעשות משהו אחר לגמרי, לגדוע משהו, לעשות צעד רדילקי ושונה, כדי להזיז את החומה ולנענע אותה ולתת לאור להיכנס.

ומה אני מבקשת לגדוע אצלי? מה היא חצית הקווים בתוכי שפינחס מלמד אותנו לעשות? ברגע שעולות מחשבות שמקטינות את האחר או מפארות אותי על חשבונו – לגדוע אותן בכל רמ"ח איברי, כלומר בכח עשיה מאוד גדול שמטרתו לוודא שהנשמה שלי תישאר מחוברת אליי. הרמח"ל מסביר שרומח זהו כלי שכמו מעיר ומדגדג את הנשמה ומאפשר לרחמים להגיע אלינו. כשאנחנו גודעים את המחשבות האלה, אנחנו בעצם אומרים לנשמה שלנו – בבקשה תישארי כאן, וזה מעורר את הרחמים.  אני רוצה עם הרמח – עם כל האיברים שלי ועם כל מצוות עשה – לחבר את עצמי חזרה לנשמה שלי. להחזיר אותי הביתה אל הקן.  אל החכמה העליונה שבי.

להגיד לעצמי בכנות, כשאני מזהה את הסיפורים וההצדקות העצמיות – אני בעצם מרגישה עכשיו קנאה – זה עצמו לחצות את הקוים. כי כשאני מודה בפני עצמי שעכשיו הרגשתי קנאה, שיניתי את הדפוס שלי, וזו חציית קוים. וזה הדבר הראשון שאני צריכה לעשות כדי להגיד לנשמה שלי – בבקשה תישארי איתי. וזה נקרא לחזור לקן.  ברגע הזה, במקום לחשוב מחשבות שיוצרות הפרדות שונות ורבות, שלמעשה מביאות דינים לעולם, אני מקנאה את הקינאה פנימה בתוכי ואז הדין מתגלה כחסד ונפתחים הרחמים.

וברגע הזה שבו אני מסכימה לומר לעצמי – עכשיו הרגשתי קנאה, מגיעה הקשת. הקשת מזכירה את הברית שיש לנו עם הקב"ה. לאחר המבול הקב"ה נתן שתי הבטחות  לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל, וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי. זו שבועה של הקב"ה – מסביר לנו הזהר הקדוש שפעמיים "לא" זה שבועה, והקשת היא התזכורת לברית הזו.

כשפינחס עשה את המעשה שלו, נאמר שהוא קנא את קנאת הקב"ה. רגע לפני שנבין את זה חשוב להבין עוד משהו. כל מה שמגיע אליי ועובר דרכי מגיע מהקב"ה ואין רע יורד מהשמיים. כשמגיע אליי רגש של קנאה, קנאה היא אש והיא יכולה כלות אותי וזה בקטע של עונש, אלא הפרשנות שלי והעשייה שלי עם הרגש הזה יכולה להביא לתוצאה שאני מתרחקת מעצמי. זה עניין של תדר אנרגטי ואיך אני פועלת איתו. הקנאה היא מידה של השם – זה שם שלו – כלומר זו איכות שלו שמגיעה אלינו ואין רע יורד מהשמיים ולכן גם הקנאה אינה רעה, היא פוגעת בנו ומצמצמת אותנו כשאנחנו מנסים לטשטש אותה – אז אנחנו קוברים אותה יותר ויותר עמוק בתוכנו ומכניסים אותה לקודש הקודשים – כדי שלא תפגע בקודש הקודשים – במהות שלי בנפש שלי. שאני אטמא מהאיכות הזו. אני רוצה ומבקשת בכל ליבי קודם כל להסכים לראות אותה ולהגיד לעצמי – עכשיו זו קנאה. ולא בקטע של בושה או משהו  כזה, זה שם של הקב"ה אל – קנא אז זה בוודאי בסדר שאני מרגישה אותה אבל אני לא רוצה לפעול ממנה – להשמיץ, לצמצם להקטין את עצמי או את האחר. אני רוצה, כשאני פוגשת אותה, להזכיר לעורר את כוח פנחס שבי, ולהוציא ממנה את הניצוץ הקדוש שמסתתר בתוכה ולומר לעצמי אני זוכרת את הברית – אני מרימה עיניים ורואה את הקשת.

פנחס ראה שמעשיהם של בני ישראל מושכים אליהם את התדר של הקנאה, והם לא עובדים איתו נכון ולכן הוא עתיד לכלות אותם. כשהוא לקח את הקנאה הוא בעצם העביר את התדר הזה דרכו כדי למנוע כליה של עם ישראל, ולכן זה היה מעשה של אהבה וחסד. כך הוא אפשר לשבועה להתקיים ולכן נאמר עליו שהוא קנא את קנאת הקב"ה.

עבור פינחס זהה לא היה מעשה קל או ברור מאליו, זה עורר בו בהלה גדולה ואומרים שנשמתו פרחה ממנו. הוא עמד בסכנה גדולה כי בני שבט שמעון (ממנו הגיע זמרי בן סלוא) רצו להורגו. וזה מה שקורה לנו כשאנחנו אומרים לעצמנו – אני מרגישה עכשיו קנאה. פתאום אנחנו שומעים את עצמנו, וקמים כוחות בתוכנו שרוצים להשתיק את הקול הזה. אני רוצה לזכור שברגע שאני אומרת את זה לעצמי אני מוגנת ושמורה. אני מעוררת את הרחמים והשכינה מראה את גוניה ומתקשטת אל מול הקב"ה והוא כמו אב שנרגעת חמתו על בניו – היא מרגיעה אותו ומזכירה לו את הברית. כלומר המעשה שלנו למטה, ההודאה הפנימית שלנו בקנאה, מעוררת את החיבור אל הכח העליון ואנחנו חוסים תחת קשת הברית. וכך כתוב בזהר הקדוש:

מתוך הזהר דף רטו ע"א

רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, הַקֶּשֶׁת בָּאָה לְהָגֵן עַל הָעוֹלָם. לְמֶלֶךְ שֶׁכָּל הַפְּעָמִים שֶׁבְּנוֹ חָטָא כְּנֶגְדּוֹ, בָּא הַמֶּלֶךְ לְהַלְקוֹתוֹ – הִתְגַּלְּתָה עָלָיו הַמַּלְכָּה בִּלְבוּשֵׁי כָבוֹד שֶׁל מַלְכוּת. כְּשֶׁהַמֶּלֶךְ רוֹאֶה אוֹתָהּ, מִסְתַּלֵּק הָרֹגֶז שֶׁל בְּנוֹ, וְשָׂמֵחַ בָּהּ, שֶׁכָּתוּב (בראשית ט) וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם. וְעַל כָּךְ לֹא נִרְאֵית הַקֶּשֶׁת בָּעוֹלָם אֶלָּא בִּלְבוּשֵׁי כָבוֹד שֶׁל מַלְכוּת.

בהמשך הפרשה מספרים לנו על חלוקת השבטים לנחלות, וכן מסופר על בנות צלופחד המבקשות גם הן נחלה. למעשה, כשאנחנו מפסיקים להתכחש ומסכימים להודות ברגש שעובר דרכנו, מתוך ידיעה שהוא עובר דרכי כדי לעורר אותי לטוב ואהבה וחיבור, אז אני אחוזה בנחלה שלי. אני מתחברת לנחל החיים ואני חשה בזרימה המופלאה של הבריאה סביבי.

לסיכומו של דבר, הקנאה היא רגש, היא לא מי שאני במהות שלי. הקנאה באה לעורר אותי ולהזכיר לי לשוב אל החכמה העליונה. אני מזהה אותה על פי המחשבות שמתעוררות בי של צדקנות וצמצום האחר. וכשאני מזהה את המחשבות האלה אני גודעת אותן ואומרת לעצמי – כל זה בא רק להזכיר לי משהו. ומה היא אותה החכמה העליונה שמבקשים להזכיר לנו? שלכל אחד יש את החלק שלו בעולם הזה, מה ששלי שלי ומה שלא שלי לא שלי. אף אחד לא יאחוז בנחלתי ואני לא יכול לאחוז בנחלתו של האחר. מה שמגיע אליי ומה שלכאורה לא הגיע אליי – הכל כדי שהנשמה שלי תוכל לעשות את הקטע שלה בעולם הזה. כשאני מתכחשת לקנאה שאני חשה אני פועלת ממנה ושמה מחסומים ויוצרת הפרדות מחלקים בתוכי ומהאחרים (גם אם כלפי חוץ אני נחמדה ומחייכת). כשאני מודה שיש בי קנאה, שזה מה שעובר דרכי כרגע, אני מבינה שבאים להזכיר לי את מה שכן יש לי. להזכיר לי מה הנחלה לי והיכן נשמתי אוחזת. אז אני יכולה להתחבר למקור החיים ולהנות מהשפע שמגיע אליי.

מאחלת לנו שנתחבר לפינחס בתוכנו, ונזכה לגעת בקשת ולזכור שכל מה שעובר דרכי הוא לטובתי, וכל מה שעליי לעשות זה לבחור לעשות עם זה טוב. וכשאני מרגישה את הקנאה ומסכימה להודות בקיומה בתוכי, אני יכולה לחבר את עצמי לזרימת החיים בתוכי, לכח הנשמה שלי, ואז בלי מאמץ אני מוצאת את עצמי רואה בעין טובה את האחר, ובכך סייעתי בעוד קצת לפתיחת השפע בעולם.

מוקדש ומיוחד לשיבתה של היימנוט ולשיבת כללל החטופים!!!! הם חייבים לחזור אלינו!