כשהדמיון רחוק מהמציאות – פרשת כי תשא

פרשת כי תשא היא הפרשה בה מסופר לנו על חטא העגל. אם הייתי קוראת בפעם הראשונה את הפרשה, כנראה הייתי במתח שיא, כשהנה משה תיכף תיכף יורד מההר והתורה מתקבלת, ואז שברון לב גדול כשמתרחש חטא העגל. ולבסוף יש דרך יציאה ומתקבלת התורה ואיתה גם יג' מידות הרחמים. תודה לאל על זה! כמה שברוני לב יש לנו בחיים, כשאנחנו מדמיינים משהו ואז אנחנו פוגשים את המציאות שלא תמיד משתפת פעולה עם הדמיון שלנו ואפילו עושה את ההפך מלשתף פעולה. במקום שיתגשם מה שדמיינו אנחנו מקבלים בדיוק את ההפוך לפעמים.

העניין הוא שצריך לדעת לדמיין, כי דמיון הוא אינסוף אפשרויות שיונקות מהאינסוף ומגיעות אליי. שפע שדופק לי על הדלת ומבקש להיכנס אך כדי שיוכל להתגשם במציאות אני צריכה לדעת איך לעבוד איתו. דמיון זה אינסוף מהאינסוף שמתקבל במח שלנו שהוא מוגבל מבחינת היכולות שלו, וכדי שהדברים יוכלו להתגשם במציאות אני צריכה להשתחרר מההגבלות של המח וזה עניין גדול לדעת לעשות את זה. זה די טריקי. כשמשה שבר את הלוחות והתכנס באוהל מועד מי יכול היה לתאר לעצמו שיהיו לוחות חדשים וגם יתקבלו יג' מידות הרחמים? זה היה מעבר למה שהמח האנושי יכול לדמיין.

דמיון הוא מחשבה שמגיעה אלינו, מחשבה שהגיעה אלינו מרצון שהתעורר בנו. הרגשנו חוסר מסוים, רצינו למלא אותו ואז הדמיון הוא השביל שמאפשר הורדה של הרצון לעולם המעשה. למציאות. אחד הדברים החשובים בדמיון זה לדעת לאן לחבר אותו. האם אני מחברת אותו לאני כוחי ועוצם ידי? כלומר שהכל הגיע ממני ולפי רצוני, או שאני מחברת אותו לידיעה שאין לי מעצמי כלום? לאיזו נקודה אני מחברת את הדמיון שלי?

פרשת כי תשא מתחילה בהסבר על האופן שבו יש לספור את בני ישראל וכך כתוב:

וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־משֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
כִּ֣י תִשָּׂ֞א אֶת־רֹ֥אשׁ בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ לִפְקֻֽדֵיהֶם֒ וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ כֹּ֧פֶר נַפְשׁ֛וֹ לַֽיהֹוָ֖ה בִּפְקֹ֣ד אֹתָ֑ם וְלֹא־יִֽהְיֶ֥ה בָהֶ֛ם נֶ֖גֶף בִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם:
זֶ֣ה | יִתְּנ֗וּ כָּל־הָֽעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מַֽחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֤ים גֵּרָה֙ הַשֶּׁ֔קֶל מַֽחֲצִ֣ית הַשֶּׁ֔קֶל תְּרוּמָ֖ה לַֽיהֹוָֽה:

(שמות ל יא-יג)

כדי לספור את בני ישראל כל אחד צריך לתרום מחצית השקל וכך סופרים את הכסף ולא את בני ישראל עצמם. תמוה – מה הבעיה לספור את בני ישראל? למה צריך את המעקפים האלה? ובכן הזהר הקדוש מסביר לנו:

זהר כי תשא קפח

בֹּא וּרְאֵה, הֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ, אֵין הַבְּרָכָה שֶׁלְּמַעְלָה שׁוֹרָה עַל דָּבָר שֶׁנִּמְנֶה. וְאִם תֹּאמַר, אֵיךְ יִשְׂרָאֵל נִמְנוּ? אֶלָּא כֹּפֶר נָטַל מֵהֶם, וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ, וְהַחֶשְׁבּוֹן לֹא הָיָה עַד שֶׁכָּנְסוּ אֶת כָּל אוֹתוֹ הַכֹּפֶר וְעָלָה לַחֶשְׁבּוֹן. וּבָרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְבָרְכִים אֶת יִשְׂרָאֵל, וְאַחַר כָּךְ אֶת הַמִּנְיָן שֶׁל אוֹתוֹ הַכֹּפֶר, וְאַחַר כָּךְ חוֹזְרִים וּמְבָרְכִים אֶת יִשְׂרָאֵל. נִמְצְאוּ יִשְׂרָאֵל מְבֹרָכִים בָּרִאשׁוֹנָה וּבַסּוֹף, וְלֹא עוֹלֶה בָּהֶם הַמָּוֶת.

לָמָּה הַמָּוֶת עוֹלֶה בְּמִנְיָן? אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁהַבְּרָכָה לֹא שׁוֹרָה בְּמִנְיָן. כֵּיוָן שֶׁהִסְתַּלְּקָה בְרָכָה, הַצַּד הָאַחֵר שׁוֹרֶה עָלָיו וְיָכוֹל לְהִנָּזֵק. מִשּׁוּם כָּךְ נוֹטְלִים כֹּפֶר וּפִדְיוֹן לַעֲלוֹת (מעליהם) עָלָיו מִנְיָן, וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ וְנִתְבָּאֵר.

ספירה היא סוג של שימת גבול – אני סופרת את הדבר ועכשיו זה אומר שיש כאן הפסק, סיום. סיום זה שייך לעולם הדינים. כאשר סופרים את בני ישראל למעשה מכניסים את הדין, וכשיש דין הברכה מסתלקת, וזה נותן פתח לצד האחר להיכנס. לכן כדי לשמור על בני ישראל, בהתחלה מברכים אותם, לאחר מכן הם נותנים כופר ואז סופרים את הכופר ולאחר מכן מברכים אותם שוב.

כשאנחנו מדמיינים משהו הוא עדיין בפוטנציאל וככזה הוא חסר גבולות. עצם הדמיון שלנו כבר מצמצם את הפוטנציאל של הדבר במידה מסוימת. כדי שהדבר יוכל להתגשם במציאות מעבר ליכולת שלי אפילו לדמיין אני צריכה לעבור דרך כמה נקודות. כפי שכותב הזהר להתחיל בברכה – ברכה הכוונה להבריך כלומר לחבר בין הדמיון להגשמה שלו. חיבור זה אומר איזו השפעה תהיה מהדבר על הסביבה. אם יש לי כל יום ברדק בבית עם הילדים, ואני מדמיינת איך הבית רגוע יותר, החיבור זה אומר לדוגמה שההגשמה של זה תשפיע רוגע ונחת על ילדיי. זה החיבור הראשון, מה כוונת ההשפעה שיש כאן.

אחרי ששמתי כוונה כזו יפה ומנוצנצת, עכשיו אנחנו מתחילים לעבוד. בדרך אני אפגוש את כל ההתחשבנויות שלי עם העולם. הילד לא מקשיב אז בגללו לא יכול להיות פה רוגע. בעלי לא עוזר אז בגלל זה אני מאבדת את הסבלנות. לה יש בטח מלא עזרה שלי אין אז מה הפלא שהיא רגועה? כל זה התחשבנויות. זה בעצם להכניס דינים לתוך המערכת ואז הדמיון היפה שהיה לי שהיה עטוף בנצנצים מתרחק ממני.

כאן נכנס עניין הכופר, כופר מלשון כפרה. לכפר על המעשים שלנו. אחד הדברים הקשים הוא לפגוש את הבזיונות שלנו בדרך. לפעמים הם קטנים ולפעמים הם גדולים – כך או כך הם כואבים. הדמיון מאפשר לי להגיע למציאות רחבה יותר מזו שהייתי בה. בדרך לשם אני אגלה שבדרך הקודמת עשיתי דברים שאם אסכים להסתכל להם בלבן של העין אני אגלה בושה גדולה. יש לי אפשרות כשאני פוגשת את הבזיונות, להתחשבן מול העולם או לקחת אחריות ולכפר. לעשות אחרת ולזכור שככה זה, כשאתרחב למציאות חדשה אני אראה ברור את החלקים הפחות יפים שלי וכל זה כדי שאוכל לצמוח לגדול ולהתפתח.

לבסוף כשאני מגיעה כבר אל היעד המיוחל, אני מנקה את האבק מהכתפיים נושמת עמוק ואומרת, כל הכבוד לי איך עשיתי את זה! וכאן אני מחברת את הדמיון לאני כוחי ועוצם ידי. כאן כדאי שתגיע ההברכה האחרונה. הברכה מלשון להבריך שמשמעותו לחבר. שוב אני רוצה לחבר עליונים עם תחתונים – לזכור שללא רצון הקב"ה כל זה לא היה קורה. זו ההברכה האחרונה שמאפשר למה שהתחיל כדמיון להתגשם במציאות.

כשדמיון מתגשם במציאות למעשה יש לנו כבר משהו מוגדר מובנה שמשפיע טוב וחסד על העולם בהתמדה. לפעמים יש לנו דמיון מסוים והוא מתגשם לרגע ואז זה בורח לנו, אפשר לראות את זה באומנות קורה כשיש דמיון למשהו ואז האומן מתחיל וזה בורח לו. עדיין לא נתפס בנצחיות של המציאות. כשיש את ההבהובים האלה אפשר לפרוש מהרעיון ואפשר לעשות עוד עבודה לניקוי והזדככות כדי שיתגשם.

כך או כך האור שאמור להתקבל יתקבל בין אם זה יהיה דרכי באופן הזה, בין אם זה יהיה דרכי באופן אחר ומדרך אחרת או שזה בכלל יהיה דרך מישהו אחר. זו זכות עבורנו להגשים כאן דברים במציאות שמשפיעים טובה ואהבה ושמחה ואחדות על כולם. כמו שאמר אחשוורוש לאסתר:

מגילת אסתר פרק ד

(י)  וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ, וַתְּצַוֵּהוּ אֶל-מָרְדֳּכָי. (יא) כָּל-עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יֹדְעִים, אֲשֶׁר כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא-אֶל-הַמֶּלֶךְ אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא-יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית, לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט-לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת-שַׁרְבִיט הַזָּהָב, וְחָיָה; וַאֲנִי, לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ–זֶה, שְׁלוֹשִׁים יוֹם. (יב) וַיַּגִּידוּ לְמָרְדֳּכָי, אֵת דִּבְרֵי אֶסְתֵּר. (יג) וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי, לְהָשִׁיב אֶל-אֶסְתֵּר: אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ, לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים. (יד) כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, בָּעֵת הַזֹּאת–רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ; וּמִי יוֹדֵעַ–אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת. (טו) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר, לְהָשִׁיב אֶל-מָרְדֳּכָי. (טז) לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם–גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי, אָצוּם כֵּן; וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי

אומר מרדכי לאסתר – כך או כך הדבר יקרה, יש לך את הזכות לבחור האם זו את שתמשכי עבורם את האור ותשפיעי איתו הלאה, ואז אסתר בשלב הראשון מכניסה כוונה לתוך הדבר. היהודים היו מפוזרים ומפולגים באותם הימים והדבר הראשון שהיא עשתה היתה לאחד אותם בצום משותף, וכך הכניסה כוונת עומק לתוך הפעולות שהיא עתידה לעשות.

מאחלת לנו שנגשים את משאלת הלב של כולנו – ראשית שיחזרו כל החטופים! והשניה שנזכה לראות את האחדות המופלאה שנמצאת בפוטנציאל שלנו, ושנדע לעשות זאת לא מתוך ייסורים אלא מתוך אהבה. שנדע להקשיב לכיווני הלב ונסכים לפגוש את עצמנו בדרך להגשמת הדברים.

באהבה רבה

טובה