אם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים – פרשת ויצא

וַיֵּצֵ֥א יַֽעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֖לֶךְ חָרָֽנָה:

וַיִּפְגַּ֨ע בַּמָּק֜וֹם וַיָּ֤לֶן שָׁם֙ כִּי־בָ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ וַיִּקַּח֙ מֵֽאַבְנֵ֣י הַמָּק֔וֹם וַיָּ֖שֶׂם מְרַֽאֲשֹׁתָ֑יו וַיִּשְׁכַּ֖ב בַּמָּק֥וֹם הַהֽוּא:

(בראשית כח י-יא)

לפעמים עוד לפני שאני מתחילה ללכת, אני צריכה להסכים לצאת לדרך ולהכין את עצמי. לצאת מהמקום הבטוח ולדעת שהתורה הפנימית שבי וההשגחה הפרטית יהיו עימי בדרך. כך יעקב עוד בטרם הוא מתחיל ללכת לחרן, למקום של כעס ורמאות, הוא מסכים לצאת ממקומו, מצויד בשבע המידות שילוו אותו לכל אורך הדרך ויהיו לו לתורה שלו (שבע המידות – באר שבע). המידות האלה הן יאירו לו את הדרך בזמן שהוא תר את העולם החיצוני ואת עולמו הפנימי.

מאין יעקב יוצא? יעקב יוצא ממציאות של שני אבות – יצחק ואברהם. הוא יוצא ממציאות שבה יש אהבה ויראה, ימין ושמאל, מים ואש – מציאות של שני קוים, ומתחיל במסע שהוא עצמו עוד לא יודע מה הוא. המסע הזה ייקח אותו ממציאות של נפרדות, למציאות של אחדות, ואפשר לקרוא למציאות הזו – אל"ף. למקום שבו הכל אחד. אבל כדי להגיע אל האל"ף, האחדות, עוברים קודם במציאות של נפרדות ואגוצנטריות, כי מתוך כאב הנפרדות אפשר להיזכר כמה אנחנו כמהים להרגיש את האחדות הפנימית.

וַיַּֽחֲלֹ֗ם וְהִנֵּ֤ה סֻלָּם֙ מֻצָּ֣ב אַ֔רְצָה וְרֹאשׁ֖וֹ מַגִּ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יְמָה וְהִנֵּה֙ מַלְאֲכֵ֣י אֱלֹהִ֔ים עֹלִ֥ים וְיֹֽרְדִ֖ים בּֽוֹ:

וְהִנֵּ֨ה יְהֹוָ֜ה נִצָּ֣ב עָלָיו֘ וַיֹּאמַר֒ אֲנִ֣י יְהֹוָ֗ה אֱלֹהֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יךָ וֵֽאלֹהֵ֖י יִצְחָ֑ק הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ שֹׁכֵ֣ב עָלֶ֔יהָ לְךָ֥ אֶתְּנֶ֖נָּה וּלְזַרְעֶֽךָ:

וְהָיָ֤ה זַרְעֲךָ֙ כַּֽעֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ וּפָֽרַצְתָּ֛ יָ֥מָּה וָקֵ֖דְמָה וְצָפֹ֣נָה וָנֶ֑גְבָּה וְנִבְרְכ֥וּ בְךָ֛ כָּל־מִשְׁפְּחֹ֥ת הָֽאֲדָמָ֖ה וּבְזַרְעֶֽךָ:

וְהִנֵּ֨ה אָֽנֹכִ֜י עִמָּ֗ךְ וּשְׁמַרְתִּ֨יךָ֙ בְּכֹ֣ל אֲשֶׁר־תֵּלֵ֔ךְ וַֽהֲשִׁ֣בֹתִ֔יךָ אֶל־הָֽאֲדָמָ֖ה הַזֹּ֑את כִּ֚י לֹ֣א אֶֽעֱזָבְךָ֔ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר אִם־עָשִׂ֔יתִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתִּי לָֽךְ:

(בראשית כח יב-טו)

חלום יעקב המפורסם מגלה ליעקב את התפקיד שלו, את מטרת המסע. יעקב יהיה הקו המקשר בין אברהם שהוא צד ימין – השמיים, ליצחק שהוא קו שמאל – הארץ. יעקב יחבר בין אהבה ליראה, בין מים לאש, ותתגלה מציאות חדשה מעצם החיבור. כך הסולם יוצא מהארץ ומגיע לשמיים וניתן לעלות ולרדת בו ולעבור ממימד של ארץ למימד של שמיים. כלומר אנחנו יכולים להחזיק את שתי המציאויות יחד אצלנו, ולנוע ממציאות למציאות. יעקב מקבל את המסר מהחלום עם הבטחה שהוא שמור ומוגן ושהמסע הזה ייתן פירות שיזינו את כל העולם.

וכך כותב לנו הזהר הקדוש:

דָּבָר אַחֵר וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו [ויאמר] – עַל יַעֲקֹב, שֶׁהַכֹּל יִהְיֶה מֶרְכָּבָה קְדוֹשָׁה, יָמִין וּשְׂמֹאל, וְיַעֲקֹב בְּתוֹכָם, וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְהִקָּשֵׁר בֵּינֵיהֶם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךְ וֵאלֹהֵי יִצְחָק. מִנַּיִן לָנוּ שֶׁיַּעֲקֹכ בָּאֶמְצַע? מַשְׁמָע שֶׁכָּתוּב אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךְ וֵאלֹהֵי יִצְחָק [הארץ], וְלֹא כָתוּב וֵאלֹהֵי יִצְחָק אָבִיךְ. שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּקְשָׁר עִם אַבְרָהָם, נִמְצָא שֶׁהוּא בָּאֶמְצַע. וְאַחַר כָּךְ, הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ – הִנֵּה הַכֹּל מֶרְכָּבָה קְדוֹשָׁה אַחַת. וְכָאן הוּא רָאָה שֶׁיִּהְיֶה שְׁלֵמוּת הָאָבוֹת.

(זהר ויצא)

כדי שיעקב יוכל להביא את האור המיוחד שלו, את המידה המיוחדת שהוא – מידת האמת (וכשכתוב אמת הכוונה היא לא לומר את כל האמת כלפי חוץ ולרסס אנשים באמת שלי, אלא להיות אמיתי עם עצמי), עליו לחבר בין אברהם ליצחק. וכך כותב הזהר – יעקב נקשר בצדו האחד באברהם ובצידו האחר ביצחק וכך תהיה מציאות שלמה. לכן כתוב אברהם אביך – הצד הזכרי, ועל יצחק כתוב "הארץ אשר אתה שוכב עליה" – הצד הנקבי, ויעקב מחבר בין שניהם. בשלב זה הכל בפוטנציאל ועוד טרם מתגלה החוצה. לכל אחד מאיתנו יש יעקב בתוכו, לכל אחד מאיתנו יש את התמונה של החיבור המיוחד שהוא עושה בעולם הזה, והרבה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו פועלים בדרך מסוימת שלא ברורה לנו, ובעצם אנחנו הולכים אחרי אותו הזיכרון של החיבור המיוחד שנמצא אי שם בתוכנו.

וַיִּיקַ֣ץ יַֽעֲקֹב֘ מִשְּׁנָתוֹ֒ וַיֹּ֗אמֶר אָכֵן֙ יֵ֣שׁ יְהֹוָ֔ה בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וְאָֽנֹכִ֖י לֹ֥א יָדָֽעְתִּי:

וַיִּירָא֙ וַיֹּאמַ֔ר מַה־נּוֹרָ֖א הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה אֵ֣ין זֶ֗ה כִּ֚י אִם־בֵּ֣ית אֱלֹהִ֔ים וְזֶ֖ה שַׁ֥עַר הַשָּׁמָֽיִם:

וַיַּשְׁכֵּ֨ם יַֽעֲקֹ֜ב בַּבֹּ֗קֶר וַיִּקַּ֤ח אֶת־הָאֶ֨בֶן֙ אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מְרַֽאֲשֹׁתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם אֹתָ֖הּ מַצֵּבָ֑ה וַיִּצֹ֥ק שֶׁ֖מֶן עַל־רֹאשָֽׁהּ:

וַיִּקְרָ֛א אֶת־שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא בֵּֽית־אֵ֑ל וְאוּלָ֛ם ל֥וּז שֵֽׁם־הָעִ֖יר לָרִֽאשֹׁנָֽה:

(בראשית כח טז-יט)

כשיש לנו קול פנימי שקורא לנו, לרוב אנחנו נגיד – הלב שלי אמר לי את זה. או משהו בסגנון. כלומר, יש קול פנימי שנמצא בלב שמדבר אלינו. לא פשוט לנו להקשיב לו כי הוא לא תמיד בחוקי הפורמט הגלויים בעולם הזה. הוא מביא איתו חוקים משלו. אבל אני חושבת שכל אחד מאיתנו מכיר את ההרגשה שיש משהו בתוכי שקורא לי לעשות משהו כנגד כל היגיון. ברגע הזה אני מרגישה שהלב שלי מדבר אליי. זה מה שמגלה לנו יעקב. יעקב מקיץ ואומר "מה-נורא המקום הזה". מ"ה זה התגלות של אור אלוקי גבוה מאוד שיש לו השפעה רבה על חיינו כאן, ואני מבינה – מ"ה נראה אליי. אני ראיתי את האור הגדול הזה וגם יש לי יראה ממנו, הכח הזה נמצא בתוכי, בלב שלי. בלב שלי יש שער לשמים, ובלב שלי יש בית אלהים, כלומר יש מעבר אל הגוף. הלב שלי מחבר בין שמים לארץ. וזה מרגש ברמות אחרות – גילוי שהוא עצמו מרגש את הלב ששמח שנזכרים בכך כי אז אפשר להקשיב לקול שלו יותר.

גם אם נסתכל בצורה אנטומית על מבנה הלב נראה שיש לו שני מחזורי זרימה – זה המזרים דם לריאות וזה המזרים דם ללב. המחזור שמזרים דם לריאות – מאפשר לאויר חדש ונקי להיכנס, אויר מלשון אור – מאפשר לאור חדש להיכנס. כלומר זה המחזור שמחובר לשמים. ויש את המחזור שלוקח את האויר, או בצורתו הרוחנית – האור, אל הגוף, אל הארץ. וכך הלב מחבר בין עליונים לתחתונים ברוחני ובגשמי.

בשלב הזה ליעקב כבר יש הבנה טובה יותר מה הדרך שבה הוא עתיד ללכת, ולאן הוא אמור להגיע. ההבנה היא שלב חשוב שמאפשר לנו לתת שם לדבר ובכך לעזור לו להתגשם בעולם. דוגמה שאני נוהגת לתת הרבה פעמים היא כשילד קטן מתלונן על כאב בטן הוא לא יודע עוד לזהות את מקור הכאב, לשער את הסיבה שלו. הוא מרגיש את הדבר אך עוד אין לו שמות. לאט לאט ככל שהוא מבין טוב יותר הוא יכול לתת שמות לתחושות לרגשות ואז גם זה מאפשר להוציא פעולות לפועל. כך גם כאן. עכשיו יעקב קורא למקום הזה בית אל. "ואולם לוז שם-העיר לראשונה" כלומר לפני שיעקב קרא לה בית אל היה שמה לוז.

לוז זוהי חוליית האטלס, החוליה הראשונה. יש לה עוד שמות כמו בתואל רמאה, וגם רשיא דחויא (ראש הנחש). במקורות מסופר לנו שמהעצם הזו תתרחש תחיית המתים. אפשר לדמיין את תחיית המתים כאנשים שיוצאים מהקבר ויכול שזה נכון, אני באמת לא יודעת, מה שאני כן יודעת שכל אחד מאיתנו עובר בנקודות שונות בחיים שלו תחיית המתים. אנחנו עוברים תחיית המתים בכל פעם שמשהו בתוכנו מתעורר ואנחנו מתחילים להקשיב ללב שלנו. אנחנו מתחילים לבחור באמת מתוך מודעות וכבר לא פועלים מאזורי הס"א (סיטרא אחרא) באותה עוצמה ותכיפות בעניין מסוים. כך רשום: שֵׁם הָעִיר, ואפשר גם לקרוא: שָׁם הֵעִיר. כלומר, שם התעורר לראשונה. כשעצם הלוז משנה את שמה לבית אל, זה סימן שעברנו לפחות בנושא המסוים הזה בחיים שלנו, ממצב של פירוד למצב של אחדות. הגענו לבית האל.

"….לגוף שעקרו הם החמשה חושים הדבקים בעצם שתחת מוח האדם בפנימיות הגלגולת ואינו דבק בו אלא עצם אחד והוא קטן כשעורה …. נראה שהוא עצם לוז שבסוף שדרתו של אדם…. מעשה באדריאנוס ששאל לרבי יהושע מהיכן הקב"ה מציץ האדם לעתיד לבא. נראה שהוא עצם הנקרא לוז. ומצאתי כי נקרא בשם זה שהוא להיותו עצומו ועקרו שרשו וממנו נתהוה האדם … ובעל הסוד כתב בספרו כי לוז של יעקב נשתנה שמו בית אל ובפרקי ר' אליעזר כתוב רב אמר אנא הוית בכרכי הים ושמענא דהוו קריין לגרמא דשדרה דאשתאר מכל גופא בתואל רמאה ומצאתי בשם חכם כי האדם מיסוד השמים מחצה שהוא מהכבד ולמעלה ומשם ולמטה מיסוד הארץ …… ומיסוד השמים נשאר עצם אחד שאינו כלה. ואמרי' בויקרא רבה מהיכן נברא אדם מלוז של שדרה ולעתיד טל התחיה ירד על העצם הנשאר כפי דעת כל אחד ויעשה כשאור בעיסה ויתפשט לכאן ולכאן ויתמתחו מתוכו כל האברים וכל הגידים ועור ובשר ויתגלגלו עד ארץ ישראל ושם יקבלו רוחם.

(שפת אמת ו')

בהמשך, לאחר כמה פסוקים, יעקב יוצא שוב לדרך אך הפעם הוא יוצא לכיוון בני קדם. כלומר הוא עושה שינוי כיוון – הוא חישב מסלול מחדש. עכשיו כשהדברים גלויים לו, הוא יכול לעשות בחירה מודעת. לפני כן הוא לא הבין למה הוא הולך ואין שום באר והכל יבש ועכשיו הוא מבין שהוא בכלל לא היה בכיוון. וכך כתוב בפרשה:

וַיִּשָּׂ֥א יַֽעֲקֹ֖ב רַגְלָ֑יו וַיֵּ֖לֶךְ אַ֥רְצָה בְנֵי־קֶֽדֶם:

(בראשית כט א)

כשיעקב יצא לחרן כתוב "ויצא", וכשהוא פונה לבני קדם כתוב "וישא". שני פעלים מאוד דומים והשונה ביניהם הוא האות האמצעית. צ' שיש לה שני קוים שפונים למעלה הזכירה לי את אברהם ויצחק, כך היה כשיעקב יצא לדרך. עכשיו הוא כבר יודע שהוא חלק מהדבר העצום הזה, והצ' מתחלפת לש'. שלושה קוים – אברהם, יעקב, יצחק. יעקב בשלב הזה כבר יודע מי הוא, זה גלוי רק לו וזה עדיין לא מתגלה בעולם, אך הוא יודע מי הוא. כשהוא יודע מי הוא הדרך שלו הרבה יותר ברורה. יעקב שהוא מידת האמת יכול למצוא את הבאר רק במקום של אמת. אמת בגימטריה פשוטה שווה ל 9. קדם בגימטריה פשוטה שווה ל 9. שקר בגימטריה פשוטה שווה ל 6 וכך גם חרן בגימטריה פשוטה שווה ל 6. תשע הוא מספר הקשור למידת האמת ושש הוא מספר הקשור לשקר. כשהוא יוצא לכיוון שדה האמת רק שם הוא ימצא את הבאר שמימיה יעלו אליו.

בכל אחד מאיתנו יש יעקב שמבקש שנקשיב ללב שלנו, כי רק הלב שלנו יאפשר לנו לעשות את החיבורים בחיים שלנו בין הניגודים השונים שיש בנו. הלב שלנו הוא השער המחבר את החלקים השונים בתוכנו כדי שנוכל לקבל משהו שלם. כשמשהו נשלם אז אנחנו מוצאים מגיעים לבית שלנו, לתחושת הביטחון השקט והרוגע. מאחלת לכל אחד מאיתנו שנדע להקשיב ללב, נשכיל ללכת איתו ונזכה לחיות חיים של אמת פנימית שתביא להרמוניה מופלאה בחיים שלנו.

באהבה רבה

טובה