מחשבת מסלול – בהשראת המעשייה "מאבדת בת המלך" של רבי נחמן

עָנָה וְאָמַר: בַּדֶּרֶךְ סִפַּרְתִּי מַעֲשֶׂה שֶׁכָּל מִי שֶׁהָיָה שׁוֹמְעָהּ, הָיָה לוֹ הִרְהוּר תְּשׁוּבָה וְזוֹ הִיא

יש בתוכנו זיכרון, זיכרון עמוק ועמום של משהו. לפעמים אפשר ממש להרגיש את הזיכרון הזה. אדם נמצא במקום עבודה מסוים והוא מרגיש שמשהו לא נכון שם עבורו. הוא נמצא בזוגיות ולא טוב לו אבל הוא מרגיש שהוא אמור להיות עם אותו בן או בת זוג. ואז מגיעים החיים עם האוטומטים שלהם, מגיעות המשימות והאחריות והדפוסים והתבניות. ואותו האדם אומר לעצמו: העבודה הזו היא בעצם טובה לי, יש אחלה משכורת, יש תנאים מעולים, ואז משקיטים את התחושה הזו שמפרפרת בבטן. או מישהו אומר לאדם – איך אתה מסכים שיתנהגו אליך ככה! תעזוב! והאדם עוזב ורק מרגיש שהחור בלב גדל. החור גדל כי הוא התרחק מהזיכרון. אנחנו רוצים להקשיב לזיכרון הזה בתוכנו, שהוא כמו לחש עמום ולא ברור כי הוא זה שיכול להשיב אותנו אל תוך עצמנו.

מַעֲשֶׂה בְּמֶלֶךְ אֶחָד, שֶׁהָיוּ לוֹ שִׁשָּׁה בָּנִים וּבַת אֶחָת וְאוֹתָהּ הַבַּת הָיְתָה חֲשׁוּבָה בְּעֵינָיו מְאד, וְהָיָה מְחַבְּבָהּ בְּיוֹתֵר וְהָיָה מְשַׁעֲשֵׁעַ עִמָּהּ מְאד. פַּעַם אַחַת הָיָה מִתְוַעֵד עִמָּהּ בְּיַחַד בְּאֵיזֶה יוֹם וְנַעֲשָׂה בְּרגֶז עָלֶיהָ, וְנִזְרְקָה מִפִּיו דִּבּוּר: שֶׁהַלּא טוֹב יִקַּח אוֹתָךְ (דֶּער נִיט גוּטֶער זָאל דִיךְ נֶעמֶען) בַּלַּיְלָה הָלְכָה לְחַדְרָהּ, וּבַבּקֶר לא יָדְעוּ הֵיכָן הִיא וְהָיָה אָבִיהָ מְצַעֵר מְאד וְהָלַךְ לְבַקְּשָׁהּ אָנֶה וָאָנָה.

עָמַד הַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת, מֵחֲמַת שֶׁרָאָה שֶׁהַמֶּלֶךְ מִצְטַעֵר מְאד, וּבִקֵּשׁ, שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ מְשָׁרֵת וְסוּס וּמָעוֹת עַל הוֹצָאוֹת, וְהָלַךְ לְבַקְּשָׁהּ וְהָיָה מְבַקְּשָׁהּ מְאד זְמַן מְרֻבֶּה מְאד עַד שֶׁמְּצָאָהּ (עַתָּה מְסַפֵּר אֵיךְ בִּקְּשָׁה עַד שֶׁמְּצָאָהּ) וְהָיָה הוֹלֵךְ אָנֶה וָאָנָה זְמַן רַב וּבַמִּדְבָּרִיּוֹת וּבַשָּׂדוֹת וּבַיְּעָרִים וְהָיָה מְבַקְּשָׁהּ זְמַן רַב מְאד וְהָיָה הוֹלֵךְ בַּמִּדְבָּר, וְרָאָה שְׁבִיל אֶחָד מִן הַצַּד, וְהָיָה מְיַשֵּׁב עַצְמוֹ: בַּאֲשֶׁר שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ כָּל-כָּךְ זְמַן רַב בַּמִּדְבָּר וְאֵינִי יָכוֹל לְמָצְאָהּ, אֵלֵךְ בַּשְּׁבִיל הַזֶּה, אוּלַי אָבוֹא לִמְקוֹם יִשּׁוּב; וְהָיָה הוֹלֵךְ זְמַן רַב. אַחַר-כָּךְ רָאָה מִבְצָר (שֶׁקּוֹרִין שְׁלָאס), וְכַמָּה חֲיָלוֹת הָיוּ עוֹמְדִים שָׁם סְבִיבוֹ.

אנחנו חווים את חיסרון האור, והזיכרון הזה הוא של המצב שהחיסרון התמלא באור. לכל אחד מאיתנו יש את האור המיוחד שלו בעולם הזה. האור הזה מבקש להתחבר אלינו, למלא את החיסרון, ולהיות מופץ דרכנו לעולם. האור הזה הוא בת המלך שהקב"ה שלח אותה אל ה"לא טוב". האור מוחבא בתוך החיסרון. כשנולדנו כמו החביאו את האור הזה מאיתנו ואנחנו יוצאים למסע של חיפוש. כל פעם מגלים עוד חלק מהאור ומתאחדים איתו. למעשה האור בתוכנו כל הזמן, אנחנו במסע גילוי של עצמנו. כדי למצוא את האור אנחנו עוברים במחוזות ה"לא טוב". כלומר אנחנו נכנסים לתוך החיסרון כי רק שם נצמא את האור.

במעשייה המופלאה "מאבדת בת המלך", השני למלכות הוא החלק בנו שמחפש, זה שזוכר שיש משהו. למעשה מי שהלך לאיבוד היא לא בת המלך, אלא המחפש עצמו. כי כך זה קורה לנו בחיים. במסע החיפוש האורות שלנו, אנחנו הולכים לאיבוד בדרכי החיסרון. הדרך היא מתעתעת ושמה לנו מכשולים, המכשולים לא נועדו שניפול אלא נועדו לחזק את הקול הפנימי שלנו שקורא לנו להתאחד עם בת המלך, למצא את האורות הנמצאים בנו. במסע הזה אנחנו עוברים תלאות רבות. רבי נחמן אומר לנו – שהוא מצא אותה, את בת המלך, קודם כל הוא אומר לנו שהוא מצא אותה. כלומר, העניין הוא לא המציאה כמו הדרך עד האור.

בחיים אנחנו נכנסים לדפוסים ותבניות שגורמים לנו להיות כמו אוגר שרץ על גלגל, רצים ולא מגיעים לשום מקום. לפעמים צריך לרגע אחד להסית את הראש הצידה ולראות שבעצם יש עוד שביל, עוד דרך, וכל שעליי לעשות הוא רגע אחד להניח עליו את הרגל ולצאת מהגלגל. השביל הזה אלה הזדמנויות שנקרות לנו בחיים, כמו מחשבה לעשות משהו, ליזום דבר מה, משהו שאנחנו שומעים במקרה ברחוב, משהו שקראנו וזה תפס אותנו. עכשיו השאלה אם אנחנו בשלים לצעוד בשביל הזה או לא. השביל יתגלה לנו במלואו רק כשנהיה מוכנים אליו. אך השביל הוא רק תחילת הדרך, הוא מכניס אותנו לתוך ה"לא טוב" של עצמנו. רק כשנכיר את ה"לא טוב" של עצמנו יוכל האור למלא את החיסרון.

וְהַמִּבְצָר הָיָה נָאֶה וּמְתֻקָּן וּמְסֻדָּר מְאד עִם הַחֲיָלוֹת, וְהָיָה מִתְיָרֵא מִפְּנֵי הַחֲיָלוֹת, פֶּן לא יַנִּיחוּהוּ לִכְנס וְהָיָה מְיַשֵּׁב עַצְמוֹ: אֵלֵךְ וַאֲנַסֶּה וְהִשְׁאִיר הַסּוּס וְהָלַךְ לְהַמִּבְצָר, וְהָיוּ מַנִּיחִים אוֹתוֹ, וְלא עִכְּבוּהוּ כְּלָל וְהָיָה הוֹלֵךְ מֵחֶדֶר לְחֶדֶר בְּלִי עִכּוּב, וּבָא לְפָלָטִין אֶחָד וְרָאָה, שֶׁיָּשַׁב שָׁם הַמֶּלֶךְ בַּעֲטָרָה, וְכַמָּה חֲיָלוֹת שָׁם וְכַמָּה מְשׁוֹרְרִים בְּכֵלִים לְפָנָיו, וְהָיָה שָׁם נָאֶה וְיָפֶה מְאד, וְהַמֶּלֶךְ וְשׁוּם אֶחָד מֵהֶם לא שְׁאָלוּהוּ כְּלָל.

וְרָאָה שָׁם מַעֲדַנִּים וּמַאֲכָלִים טוֹבִים, וְעָמַד וְאָכַל וְהָלַךְ וְשָׁכַב בְּזָוִית לִרְאוֹת מַה נַּעֲשֶׂה שָׁם, וְרָאָה שֶׁהַמֶּלֶךְ צִוָּה לְהָבִיא הַמַּלְכָּה וְהָלְכוּ לְהָבִיא אוֹתָהּ, וְהָיָה שָׁם רַעַשׁ גָּדוֹל וְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה, וְהַמְשׁוֹרְרִים הָיוּ מְזַמְּרִים וּמְשׁוֹרְרִים מְאד, בַּאֲשֶׁר שֶׁהֵבִיאוּ אֶת הַמַּלְכָּה וְהֶעֱמִידוּ לָהּ כִּסֵּא וְהוֹשִׁיבוּהָ אֶצְלוֹ, וְהִיא הָיְתָה הַבַּת מֶלֶךְ הַנַּ"ל, וְהוּא (הַיְנוּ הַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת) רָאָהּ וְהִכִּירָהּ.

אַחַר-כָּךְ הֵצִיצָה הַמַּלְכָּה וְרָאֲתָה אֶחָד, שֶׁשּׁוֹכֵב בַּזָּוִית וְהִכִּירָה אוֹתוֹ. וְעָמְדָה מִכִּסְאָהּ וְהָלְכָה לְשָׁם וְנָגְעָה בּוֹ וְשָׁאֲלָה אוֹתוֹ: הַאַתָּה מַכִּיר אוֹתִי? וְהֵשִׁיב לָהּ: הֵן, אֲנִי מַכִּיר אוֹתָךְ; אַתְּ הִיא הַבַּת מֶלֶךְ שֶׁנֶּאֶבְדָה וְשָׁאַל אוֹתָהּ: הָאֵיךְ בָּאת לְכָאן? וְהֵשִׁיבָה: בַּאֲשֶׁר שֶׁאָבִי הַמֶּלֶךְ נִזְרַק מִפִּיו דִּבּוּר הַנַּ"ל, וְכָאן, הַמָּקוֹם הַזֶּה, הוּא לא טוֹב וְסִפֵּר לָהּ, שֶׁאָבִיהָ מִצְטַעֵר מְאד וְשֶׁהוּא מְבַקְּשָׁהּ כַּמָּה שָׁנִים וְשָׁאַל אוֹתָהּ: אֵיךְ אֲנִי יָכוֹל לְהוֹצִיא אוֹתָךְ? וְאָמְרָה לוֹ שֶׁאִי- אֶפְשָׁר לְךָ לְהוֹצִיא אוֹתִי כִּי אִם כְּשֶׁתִּהְיֶה בּוֹחֵר לְךָ מָקוֹם וְתִהְיֶה יוֹשֵׁב שָׁם שָׁנָה אַחַת, וְכָל הַשָּׁנָה תִּתְגַּעְגַּע אַחֲרַי לְהוֹצִיא אוֹתִי, וּבְכָל זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לְךָ פְּנַאי, תִּהְיֶה רַק מִתְגַּעְגֵּעַ וּמְבַקֵּשׁ וּמְצַפֶּה לְהוֹצִיא אוֹתִי וְתִהְיֶה מִתְעַנֶּה, וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן מֵהַשָּׁנָה תִּהְיֶה מִתְעַנֶּה וְלא תִּישַׁן כָּל הַמֵּעֵת לְעֵת וְהָלַךְ וְעָשָׂה כֵּן.

כשהמחפש מגיע למבצר, הוא נכנס לתוך החיסרון. נראה לנו שזה אמור להיות מקום לא טוב כמו שאנחנו מדמיינים אבל בעצם הלא טוב הוא משהו אחר לגמרי. הלא טוב הוא מתעתע כי הוא נראה ממש טוב, יש אוכל טוב ושמחה ושירים. יש סדר והכל יפה ומסודר ואתה חושב – הגעתי! ואז אנחנו קולטים את עצמנו מנומנמים באיזה מקום, מתמלאים מתעתוע. כמו כשאדם יש לו מלא חברים, כל היום עם חברים, רוצים להיות איתו, הוא מרגיש על גג העולם. אבל אין שם משהו עמוק, אין שם חיבור אמיתי מהלב. יש שם מילוי שמסתיר את החיסרון אך לא באמת ממלא אותו. זה המבצר של הלא טוב.

ואז כשהמחפש רואה את הדבר אליו הוא כמהה, הוא שוכב ולא זז. היינו מצפים שהוא יאסוף אותה בשתי ידיו וייקח אותה לאביה. אך הוא מנומנם. והיא בת המלך, היא זוכרת אותו והיא נוגעת בו – מזכירה לו את תחושת המילוי של החיסרון, והיא יודעת שהוא עדיין לא בשל להתאחד איתה. החיסרון עוד לא בשל להתמלא באור. כמו כשאדם מחפש זוגיות ואותה אחת לידו שנים, אך הוא לא בשל להיות איתה עדיין. הוא בקושי רואה אותה, בקושי מבחין בקיומה. רק כשיהיה מוכן יוכל לראות אותה ולפעול כדי להתאחד איתה.

יש בתוכנו ידע פנימי קדום שמוביל אותנו, ומשאיר לנו סימנים בדרך מה עלינו לעשות. המחפש מבין שהוא צריך להתחבר לרעיונות גבוהים יותר, להמתין שם ולדעת שהפיתויים ימשכו אותו והוא יתענה, וזה חלק חשוב מהדרך להגיע אליה. לפעמים אנחנו כל כך רוצים לשנות הרגלים וכדי לעשות את זה אנחנו צריכים לעבור דרך חוסר הנוחות, דרך הכאב, דרך הפיתויים ולהחזיק את עצמנו בתודעה גבוהה יותר, ולזכור שזה לוקח זמן.

וּבְסוֹף הַשָּׁנָה בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן הָיָה מִתְעַנֶּה, וְלא הָיָה יָשֵׁן וְעָמַד וְהָלַךְ לְשָׁם וְהָיָה רוֹאֶה אִילָן, וְעָלָיו גְּדֵלִים תַּפּוּחִים נָאִים מְאד וְהָיָה מִתְאַוֶּה לְעֵינָיו מְאד, וְעָמַד וְאָכַל מִשָּׁם, וְתֵכֶף שֶׁאָכַל הַתַּפּוּחַ, נָפַל וַחֲטָפוֹ שֵׁנָה, וְהָיָה יָשֵׁן זְמַן מְרֻבֶּה מְאד וְהָיָה הַמְשָׁרֵת מְנַעֵר אוֹתוֹ, וְלא הָיָה נֵעוֹר כְּלָל אַחַר-כָּךְ הֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ וְשָׁאַל לְהַמְשָׁרֵת: הֵיכָן אֲנִי בָּעוֹלָם? וְסִפֵּר לוֹ הַמַּעֲשֶׂה (הַיְנוּ הַמְשָׁרֵת סִפֵּר לְהַשֵּׁנִי לַמֶּלֶךְ הַמַּעֲשֶׂה וְאָמַר לוֹ) שֶׁאַתָּה יָשֵׁן זְמַן מְרֻבֶּה מְאד זֶה כַּמָּה שָׁנִים, וַאֲנִי הָיִיתִי מִתְפַּרְנֵס מֵהַפֵּרוֹת וְהָיָה מְצַעֵר עַצְמוֹ מְאד.

בדרך הזו אנחנו עושים דברים מופלאים, מקבלים תובנות נפלאות ואז רגע לפני שאפשר להתחבר מגיע הפיתוי האחרון, הרעב והצמא למילוי החיסרון כבר כל כך גדולים, וקשה כבר להשאיר את השכל ישר ואת הלב קשוב והוא נופל. לפעמים אנחנו עושים מהליכם מופלאים ומתגברים על כל כך הרבה יצר בדרך, יצר למלא מהר מהר את החיסרון, וברגע אחד לא החיסרון כבר היה קשה מנשוא. רגע אחד שהגיע פיתוי ולחש לנו – אני זה הדבר, אותי אתה מבקש, והתמלאנו מזה ושכחנו שאנחנו בעצם עדיין בחיפוש. לפעמים הורה עובד ממש קשה כדי לשנות את הכעס שלו על הילד. הוא עובד על מידת הכעס שלו כשהוא מחפש אחר אור של הרמוניה בתוכו ובביתו. והילד עכשיו עושה את מה שילד עושה, עושה את הקטע שלו, וההורה מתענה וממתין ונושם ומתאמץ ממש לשנות את הדפוס של הכעס. וברגע אחד הילד צוחק לו בפנים וזהו הכל נשבר. ההורה נופל לדפוסים שלו ומאשים את הילד שבגללו יש כעס בבית – זו השינה שהוא נופל אליה.

 וְהָלַךְ לְשָׁם וּמָצָא אוֹתָהּ וְהָיְתָה מִצְטַעֶרֶת לְפָנָיו מְאד, כִּי אִלּוּ בָּאתָ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, הָיִיתָ מוֹצִיא אוֹתִי מִכָּאן, וּבִשְׁבִיל יוֹם אֶחָד אִבַּדְתָּ אָמְנָם שֶׁלּא לֶאֱכל הוּא דָּבָר קָשֶׁה מְאד, בִּפְרָט בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן, אָז מִתְגַּבֵּר הַיֵּצֶר הָרָע מְאד (הַיְנוּ שֶׁהַבַּת מֶלֶךְ אָמְרָה לוֹ, שֶׁעַתָּה תָּקֵל עָלָיו הָאַזְהָרָה וְלא יִהְיֶה מֻזְהָר שֶׁלּא לֶאֱכל, כִּי הוּא דָּבָר קָשֶׁה לַעֲמד בּוֹ וְכוּ’) בְּכֵן תָּשׁוּב לִבְחֹר לְךָ מָקוֹם, וְתֵשֵׁב גַּם-כֵּן שָׁנָה, כַּנַּ"ל, וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן תִּהְיֶה רַשַּׁאי לֶאֱכל, רַק שֶׁלּא תִּישַׁן וְלא תִּשְׁתֶּה יַיִן כְּדֵי שֶׁלּא תִּישַׁן, כִּי הָעִקָּר הוּא הַשֵּׁנָה וְהָלַךְ וְעָשָׂה כֵּן.

בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן הָיָה הוֹלֵךְ לְשָׁם וְרָאָה מַעְיָן הוֹלֵךְ וְהַמַּרְאֶה-אָדם וְהָרֵיחַ-שֶׁל יַיִן וְשָׁאַל אֶת הַמְשָׁרֵת: הֲרָאִיתָ שֶׁזֶּה מַעְיָן, וְרָאוּי שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ מַיִם וְהַמַּרְאֶה-אַדְמוּמִית וְהָרֵיחַ-שֶׁל יַיִן? וְהָלַךְ וְטָעַם מֵהַמַּעְיָן וְנָפַל וְיָשַׁן מִיָּד כַּמָּה שָׁנִים עַד שִׁבְעִים שָׁנָה, וְהָיוּ הוֹלְכִין חֲיָלוֹת רַבּוֹת עִם הַשַּׁיָּךְ לָהֶם, מַה שֶּׁנּוֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם (שֶׁקּוֹרִין אוֹבַּאזִין) וְהַמְשָׁרֵת הִטְמִין עַצְמוֹ מֵחֲמַת הַחֲיָלוֹת אַחַר-כָּךְ הָלְכָה מֶרְכָּבָה וְעֶגְלוֹת-צָב, וְשָׁם יָשְׁבָה הַבַּת מֶלֶךְ וְעָמְדָה שָׁם אֶצְלוֹ, וְיָרְדָה וְיָשְׁבָה אֶצְלוֹ וְהִכִּירָה אוֹתוֹ וְהָיְתָה מְנַעֶרֶת אוֹתוֹ מְאד, וְלא נִנְעַר וְהִתְחִילָה לִקְבּל עָלָיו אֲשֶׁר כַּמָּה וְכַמָּה יְגִיעוֹת וְטִרְחוֹת גְּדוֹלוֹת מְאד שֶׁהָיוּ לוֹ זֶה כַּמָּה וְכַמָּה שָׁנִים כְּדֵי לְהוֹצִיא אוֹתִי, וּבִשְׁבִיל אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁהָיָה יָכוֹל לְהוֹצִיאֵנִי וְאִבְּדוֹ, וְהָיְתָה בּוֹכָה מְאד עַל זֶה, כִּי יֵשׁ רַחֲמָנוּת גָדוֹל עָלָיו וְעָלַי, שֶׁכָּל-כָּךְ זְמַן שֶׁאֲנִי כָּאן, וְאֵינִי יָכוֹל לָצֵאת אַחַר-כָּךְ לָקְחָה פַאטְשֵׁיילֶע [מטפחת] מֵעַל ראשָׁהּ וְכָתְבָה עָלָיו בַּדְּמָעוֹת שֶׁלָּהּ וְהִנִּיחָה אֶצְלוֹ וְעָמְדָה וְיָשְׁבָה בְּמֶרְכַּבְתָּהּ, וְנָסְעָה מִשָּׁם אַחַר-כָּךְ הֵקִיץ וְשָׁאַל אֶת הַמְשָׁרֵת: הֵיכָן אֲנִי בָּעוֹלָם? וְסִפֵּר לוֹ כָּל הַמַּעֲשֶׂה, וְשֶׁחֲיָלוֹת רַבּוֹת הָלְכוּ שָׁם, וְשֶׁהָיְתָה כָּאן מֶרְכָּבָה הַנַּ"ל, וְשֶׁהָיְתָה בּוֹכָה עָלָיו וְהָיְתָה צוֹעֶקֶת שֶׁיֵּשׁ רַחֲמָנוּת עָלָיו וְעָלֶיהָ כַּנַּ"ל בְּתוֹךְ כָּךְ הֵצִיץ וְרָאָה, שֶׁהַפַאטְשֵׁילֶע מֻנַּחַת אֶצְלוֹ וְשָׁאַל: מֵאַיִן זֶה? וְהֵשִׁיב לוֹ, שֶׁהִיא כָּתְבָה עָלָיו בְּהַדְּמָעוֹת וּלְקָחָהּ וְהֵרִים אוֹתָהּ כְּנֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ, וְהִתְחִיל לִרְאוֹת הָאוֹתִיּוֹת, וְקָרָא מַה שֶּׁכָּתוּב שָׁם כָּל קָבְלָתָהּ וְצַעֲקָתָהּ, כַּנַּ"ל, וְשֶׁכָּעֵת אֵינֶנָּהּ שָׁם בַּמִּבְצָר הַנַּ"ל, כִּי אִם שֶׁיְּבַקֵּשׁ הַר שֶׁל זָהָב וּמִבְצָר שֶׁל מַרְגָּלִיּוֹת, שָׁם תִּמְצָאֵנִי.

יש רגע כזה שבו אנחנו מתעוררים מהשינה, מהאשמה של אחרים, מהקורבנות, מההכחשה ואנחנו קולטים שפספסנו. זה כואב מאוד. זה יכול להביא לתסכול וייאוש אך אל לנו להתייאש, כי העיקר הוא הדרך. המחפש חוזר שוב לדפוסים שלו, ללא טוב שלו וכבר שניהם יודעים, הוא ובת המלך, שעליו עוד לעבור דרך. ושוב הוא ממתין ומתעלה ומתענה ושוב הוא נופל לתעתוע ולפיתוי, לדפוסים ולתבניות. הוא עדיין לא מצליח לפרוץ אותם לגמרי ולצמוח מהם. ובכל זאת יש שינוי וגדילה והבנה אחרת. הבנה שכל מה שצריך זה אמונה חזקה והקשבה לחכמה הפנימית העמוקה שבתוכנו. להתחבר לנכון האישי והפרטי. נכון מלשון כנות ומלשון כוון. רק חיבור לאמת שלי תכוון אותי לעבר המילוי. זה השלב שבו אדם מתפשט מכל מה שתמך בו מבחוץ, הוא כבר מסוגל לתמוך בעצמו בדרך והוא זוכר כל רגע, הוא לא שוכח. הוא כבר יודע לא ליפול לתעתוע. עדיין יהיה תעתוע וגם אם ימלא לרגע את הצורך הזה במילוי שהוא זמני, הוא כבר זוכר שזה זמני, שזה רגעי, שזה לא הדבר האמיתי, ולא נופל לתרדמה.

בחיים שלנו אנחנו קולטים שנפלנו ואז אנחנו מלקים את עצמנו, מתייסרים, מתייאשים. כל זה חלק מהתעתוע, חלק מהפיתוי ליפול למקום המאשים את עצמי או אחרים. אנחנו רוצים לזכור שהתחושות האלה, הרגשות האלה, המחשבות האלה רק נועדו לעורר אותנו לפעולה אחרת בעולם. זו הנגיעה של בת המלך שמזכירה לנו שהיא קיימת ומחכה לנו ושלא נפסיק לחפש אותה.

וְהִשְׁאִיר אֶת הַמְשָׁרֵת וְהִנִּיחוֹ, וְהָלַךְ לְבַדּוֹ לְבַקְּשָׁהּ וְהָלַךְ כַּמָּה שָׁנִים לְבַקְּשָׁהּ, וְיִשֵּׁב עַצְמוֹ, שֶׁבְּוַדַּאי בַּיִּשּׁוּב לא נִמְצָא הַר שֶׁל זָהָב וּמִבְצָר שֶׁל מַרְגָּלִיּוֹת, כִּי הוּא בָּקִי בְּמַפַּת הָעוֹלָם (שֶׁקּוֹרִין לַאנְד קַארְט) וְעַל כֵּן אֵלֵךְ אֶל הַמִּדְבָּרִיּוֹת וְהָלַךְ לְבַקְּשָׁהּ בַּמִּדְבָּרִיּוֹת כַּמָּה וְכַמָּה שָׁנִים.

אַחַר-כָּךְ רָאָה אָדָם גָּדוֹל מְאד, שֶׁאֵינוֹ (גֶּדֶר) אֱנוֹשִׁי כְּלָל שֶׁיִּהְיֶה אָדָם גָּדוֹל כָּל- כָּךְ וְנָשָׂא אִילָן גָדוֹל, שֶׁבַּיִּשּׁוּב אֵינוֹ נִמְצָא אִילָן גָּדוֹל כָּזֶה, וְאוֹתוֹ הָאִישׁ שָׁאַל אוֹתוֹ: מִי אַתָּה? וְאָמַר לוֹ: אֲנִי אָדָם וְתָמַהּ וְאָמַר, שֶׁזֶּה כָּל-כָּךְ זְמַן שֶׁאֲנִי בְּהַמִּדְבָּר, וְלא רָאִיתִי מֵעוֹלָם בְּכָאן אָדָם וְסִפֵּר לוֹ כָּל הַמַּעֲשֶׂה הַנַּ"ל וְשֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ הַר שֶׁל זָהָב וּמִבְצָר שֶׁל מַרְגָּלִיּוֹת אָמַר לוֹ: בְּוַדַּאי אֵינוֹ בַּנִּמְצָא כְּלָל, וְדָחָה אוֹתוֹ וְאָמַר לוֹ, שֶׁהִשִּׁיאוּ אֶת דַּעְתּוֹ בִּדְבַר שְׁטוּת, כִּי בְּוַדַּאי אֵינוֹ נִמְצָא כְּלָל וְהִתְחִיל לִבְכּוֹת מְאד (הַיְנוּ הַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת בָּכָה מְאד וְאָמַר), כִּי בְּוַדַּאי בְּהֶכְרֵחַ הוּא נִמְצָא בְּאֵיזֶה מָקוֹם, וְהוּא דָחָה אוֹתוֹ (הַיְנוּ הָאָדָם הַמְשֻׁנֶּה שֶׁפָּגַע דָּחָה אוֹתוֹ בִּדְבָרָיו וְאָמַר) כִּי בְּוַדַּאי דְּבַר שְׁטוּת אָמְרוּ לְפָנָיו וְהוּא אָמַר (הַיְנוּ הַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת), שֶׁבְּוַדַּאי יֵשׁ.

אָמַר לוֹ (הָאָדָם הַמְשֻׁנֶּה לְהַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת): לְדַעְתִּי הִיא שְׁטוּת, אַךְ מֵחֲמַת שֶׁאַתָּה מִתְעַקֵּשׁ, הִנֵּה אֲנִי מְמֻנֶּה עַל כָּל הַחַיּוֹת, אֶעֱשֶׂה לְמַעַנְךָ וְאֶקְרָא לְכָל הַחַיּוֹת, כִּי הֵם רָצִים אֶת כָּל הָעוֹלָם, אוּלַי תֵּדַע אַחַת מֵהֶם מֵהַר וּמִבְצָר, כַּנַּ"ל, וְקָרָא אֶת כֻּלָּם מִקָּטָן וְעַד גָּדוֹל כָּל מִינֵי הַחַיּוֹת וְשָׁאַל אוֹתָם, וְכֻלָּם הֵשִׁיבוּ, שֶׁלּא רָאוּ וְאָמַר לוֹ: רְאֵה שֶׁשְּׁטוּת סִפְּרוּ לְפָנֶיךָ; אִם תִּשְׁמַע, שׁוּב לַאֲחוֹרֶיךָ, כִּי בְּוַדַּאי לא תִּמְצָא, כִּי אֵינֶנּוּ בָּעוֹלָם וְהוּא הִפְצִיר מְאד וְאָמַר, שֶׁבְּהֶכְרֵחַ הוּא בַּנִּמְצָא בְּוַדַּאי אָמַר לוֹ (הָאָדָם הַמְשֻׁנֶּה לְהַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת): הִנֵּה בַּמִּדְבָּר נִמְצָא שָׁם אָחִי, וְהוּא מְמֻנֶּה עַל כָּל הָעוֹפוֹת, וְאוּלַי יוֹדְעִים הֵם מֵחֲמַת שֶׁהֵם פּוֹרְחִים בָּאֲוִיר בְּגָבוֹהַּ, אוּלַי רָאוּ הַר וּמִבְצָר הַנַּ"ל, וְתֵלֵךְ אֵלָיו וְתֹאמַר לוֹ, שֶׁאֲנִי שָׁלַחְתִּי אוֹתְךָ אֵלָיו.

וְהָלַךְ כַּמָּה וְכַמָּה שָׁנִים לְבַקְּשׁוֹ וּמָצָא שׁוּב אָדָם גָּדוֹל מְאד כַּנַּ"ל, וְנָשָׂא גַּם-כֵּן אִילָן גָּדוֹל כַּנַּ"ל וְשָׁאַל אוֹתוֹ גַּם-כֵּן כַּנַּ"ל, וְהֵשִׁיב לוֹ כָּל הַמַּעֲשֶׂה וְשֶׁאָחִיו שְׁלָחוֹ אֵלָיו וְהוּא דָחָה אוֹתוֹ גַּם-כֵּן, כִּי בְּוַדַּאי אֵינוֹ בַּנִּמְצָא וְהוּא הִפְצִיר אוֹתוֹ גַּם-כֵּן וְאָמַר לוֹ (הָאָדָם הַזֶּה לְהַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת): הִנֵּה אֲנִי מְמֻנֶּה עַל כָּל הָעוֹפוֹת; אֶקְרָא אוֹתָם, אוּלַי יוֹדְעִים הֵם וְקָרָא כָּל הָעוֹפוֹת וְשָׁאַל אֶת כֻּלָּם מִקָּטָן וְעַד גָּדוֹל, וְהֵשִׁיבוּ, שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים מֵהַר וּמִבְצָר הַנַּ"ל אָמַר לוֹ: הֲלא אַתָּה רוֹאֶה שֶׁבְּוַדַּאי אֵינֶנּוּ בָּעוֹלָם, אִם תִּשְׁמַע לִי, שׁוּב לַאֲחוֹרֶיךָ, כִּי בְּוַדַּאי אֵינֶנּוּ וְהוּא (הַיְנוּ הַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת) הִפְצִיר אוֹתוֹ וְאָמַר, שֶׁבְּוַדַּאי יֶשְׁנוֹ בָּעוֹלָם.

אָמַר לוֹ (הָאָדָם הַב’ הַזֶּה לְהַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת): לְהַלָּן בַּמִּדְבָּר נִמְצָא שָׁם אָחִי, שֶׁמְּמֻנֶּה עַל כָּל הָרוּחוֹת, וְהֵם רָצִים כָּל הָעוֹלָם, אוּלַי יוֹדְעִים הֵם וְהָלַךְ כַּמָּה וְכַמָּה שָׁנִים לְבַקֵּשׁ וּמָצָא אָדָם גָּדוֹל גַּם-כֵּן כַּנַּ"ל, וְנָשָׂא גַּם-כֵּן אִילָן גָּדוֹל כַּנַּ"ל וְשָׁאַל אוֹתוֹ גַּם-כֵּן כַּנַּ"ל, וְהֵשִׁיב לוֹ כָּל הַמַּעֲשֶׂה כַּנַּ"ל, וְדָחָה אוֹתוֹ גַּם-כֵּן וְהוּא הִפְצִיר אוֹתוֹ גַּם-כֵּן וְאָמַר לוֹ (הָאָדָם הַשְּׁלִישִׁי הַזֶּה לְהַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת): שֶׁלְּמַעֲנוֹ יִקְרָא שֶׁיָּבוֹאוּ כָּל הָרוּחוֹת וְיִשְׁאַל אוֹתָם וְקָרָא אוֹתָם, וּבָאוּ כָּל הָרוּחוֹת, וְשָׁאַל אֶת כֻּלָּם, וְלא יָדְעוּ שׁוּם אֶחָד מֵהֶם מֵהַר וּמִבְצָר הַנַּ"ל וְאָמַר לוֹ (הָאָדָם הַשְּׁלִישִׁי לְהַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת): הֲלא אַתָּה רוֹאֶה שֶׁשְּׁטוּת סִפְּרוּ לְפָנֶיךָ וְהִתְחִיל לִבְכּוֹת מְאד וְאָמַר: אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּוַדַּאי

עכשיו כשהוא כבר יודע לאן עליו להגיע, כשהוא מחזיק את המטפחת וזוכר בכל רגע את מה שהוא מחפש, מגיעים המורים. רבי נחמן מלמד אותנו שגם מהמורים עלינו להישמר. המורים מביאים איתם חכמה רבה אך גם הם יכולים להוביל לתעתוע ושכחה מתוקף היותם סמכותיים ויודעים ואנשים גדולים. לולא האמונה החזקה שלו, הידיעה הברורה, הוא כנראה אכן היה חוזר על עקבותיו. מפסיק את החיפוש. רק האדם יודע מה יש בו בפנים, מה הנכון עבורו ולא משנה מה אומרים לו בדרך, עליו לחתור לשם ולחפש ולהאמין ולהיאחז ללא הפסקה. כמה פעמים בדרך אומרים לנו – זה לא יכול לקרות, זה לא יקרה, זה לא נכון, אתה עושה טעות…. והאדם עליו להקשיב לקולות מבחוץ ולהרגיש אם הם מתכתבים עם הקולות שבתוכו. אם הם מתחברים לאותו זיכרון ואם לא – אז לא להקשיב להם.

בְּתוֹךְ כָּךְ רָאָה שֶׁבָּא עוֹד רוּחַ אֶחָד וְכָעַס עָלָיו הַמְמֻנֶּה הַנַּ"ל: מַדּוּעַ נִתְאַחַרְתָּ לָבוֹא? הֲלא גָּזַרְתִּי, שֶׁיָּבוֹאוּ כָּל הָרוּחוֹת, וְלָמָּה לא בָּאתָ עִמָּהֶם? הֵשִׁיב לוֹ, שֶׁנִּתְעַכַּבְתִּי מֵחֲמַת שֶׁהָיִיתִי צָרִיךְ לָשֵׂאת בַּת מַלְכָּה אֶל הַר שֶׁל זָהָב וּמִבְצָר שֶׁל מַרְגָּלִיּוֹת וְשָׂמַח מְאד וְשָׁאַל הַמְמֻנֶּה אֶת הָרוּחַ: מַה יָּקָר שָׁם (הַיְנוּ אֵיזֶה דְּבָרִים הֵם שָׁם בְּיקֶר וּבַחֲשִׁיבוּת), וְאָמַר לוֹ, שֶׁכָּל הַדְּבָרִים הֵם שָׁם בְּיקֶר גָּדוֹל וְאָמַר הַמְמֻנֶּה עַל הָרוּחוֹת לְהַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת: בַּאֲשֶׁר שֶׁזֶּה זְמַן גָּדוֹל כָּל-כָּךְ שֶׁאַתָּה מְבַקְּשָׁהּ וְכַמָּה יְגִיעוֹת שֶׁהָיוּ לְךָ, וְאוּלַי יִהְיֶה לְךָ עַתָּה מְנִיעָה מֵחֲמַת מָמוֹן, עַל כֵּן אֲנִי נוֹתֵן לְךָ כְּלִי, כְּשֶׁתּוֹשִׁיט יָדְךָ לְתוֹכָהּ תְּקַבֵּל מִשָּׁם מָעוֹת וְגָזַר עַל הָרוּחַ הַנַּ"ל, שֶׁיּוֹלִיךְ אוֹתוֹ לְשָׁם וּבָא הָרוּחַ סְעָרָה וְנָשָׂא אוֹתוֹ לְשָׁם, וְהֵבִיא אוֹתוֹ אֶל שַׁעַר, וְהָיוּ עוֹמְדִים שָׁם חֲיָלוֹת, שֶׁלּא הִנִּיחוּ לִכְנס אֶל הָעִיר וְהוֹשִׁיט יָדוֹ אֶל הַכְּלִי, וְלָקַח מָעוֹת, וְשִׁחֵד אוֹתָם, וְנִכְנַס לְתוֹךְ הָעִיר וְהָיְתָה עִיר נָאָה.

וְהָלַךְ אֶל גְּבִיר וְשָׂכַר לוֹ מְזוֹנוֹת, כִּי צָרִיךְ לִשְׁהוֹת שָׁם, כִּי צָרִיךְ לְשׁוּם שֵׂכֶל וְחָכְמָה לְהוֹצִיאָהּ וְאֵיךְ שֶׁהוֹצִיאָה לא סִפֵּר- וּבַסּוֹף הוֹצִיאָהּ

בסוף מגיעה הרוח שמחוברת לרוח שלך, רוח שיודעת שיש את המקום הזה של השפע והחיבור כפי שנצא אצל אותו האדם אליו היא קשורה. ומהרגע שהתחברנו אל הרוח שלנו, אז כל השפעים כבר זורמים, הכל קורה בקלות. ועוד יש דרך ויש המתנה ויש עוד עבודה עד החיבור המיוחל אבל אנחנו בדרך שלנו.

כל כך חשוב תמיד לעצור ולהתבונן, לבחון ולשאול מה נכון לי? מה האמת שלי ומה הכיוון שלי? להשקיט את הרעשים, לעמוד מול הפיתויים ולזכור שרק אתה ואת שומעים את הלחישה העדינה בתוככם, זו שמספרת לכם לאן עליכם להגיע. כל יום, כל רגע תעצרו ותחשבו על המסלול, וכל יום תדייקו אותו ותסללו לכם את הדרך לאור שלכם.

שנה טובה וחתימה טובה

באהבה רבה רבה

ותודה לכם שקראתם

טובה