פרשת קרח – כשהלב מבקש להתחבר

החיים שלנו רווים בפרידות. יש לנו פרידות מבני זוג, מחברים כשהדרכים בחיים התפצלו, מרעיונות שהיו וכבר אינם משרתים אותנו עוד. אנחנו לפעמים צריכים להיפרד גם מפנטזיה שהיתה לנו וכבר אינה חלק מחיינו. לפעמים אנחנו נפרדים ממעמד שהיה לנו. יש לנו המון פרידות, קטנות כגדולות וכל אחת מהן כואבת. אפילו פרידה שאנחנו מייחלים לה ומחכים לה כואבת לנו. הכאב הזה יכול לשתק אותנו, הכאב הזה יכול להפוך אותנו לתוקפניים – הכאב הזה גורם לנו להגיב מתוכו.

הכאב מגיע מכך שהיה לי משהו ועכשיו הוא כבר לא חלק מהעולם שלי. היה לי משהו שהקרין עליי את האור המיוחד שלו, ועכשיו האור הזה הסתלק ממני ואני מרגישה את החוסר שלו. להרגיש את החוסר זה אחד הדברים שאנחנו לא יכולים לסבול ואז אנחנו עושים פעולות שיסתמו את החוסר אבל הן לאו דווקא מזינות אותי באופן שטוב עבורי. אפשר לראות את זה בדברים גדולים ולפעמים יותר קל לראות את זה בדברים קטנים – כמו כשאדם רעב ממש והוא פועל מהרעב הזה ויאכל את הדבר הראשון שיהיה מולו – איזה עוגת קצפת מדהימה! או החטיף של הילד… ואז הוא ירגיש שובע מסוים אבל זה לא באמת הזין אותו, זה רק סתם את החוסר שהורגש.

קרח שהיה שייך למשפחת הלווים היה חלק מכל המהלך הרוחני של אוהל מועד וארון הברית. הוא היה קרוב לאהרון ומשה, הוא היה קרוב להתרחשויות והוא היה מוקף במלא מלא אור! עם היציאה למדבר התחילה היררכיה במחנה. השבטים סודרו במרחב הפיזי, אנשים שונים קיבלו תפקידים שונים והתחילה להיווצר הפרדה – ממשהו שהוא אחד. "ויחן שם ישראל כנגד ההר כאיש אחד בלב אחד" – במעמד הר סיני התורה מדברת על העם בגוף יחיד. הם היו כמו איש אחד, ומהמקום הזה של החיבור הבלתי אמצעי הזה, מתחילה להיות הפרדה. קרח חווה כאב גדול – להבנתי הצנועה – כשהוא הרגיש את הנפרדות הזו. קרח היה איש עשיר (עשיר כקרח) והוא היה בעל מעמד גבוה ועדיין כל זה לא הספיק לו והכאב פשוט הקפיא את ליבו כקרח.

הבעיה, לתפיסתי, לא היתה עצם זה שקרח הרגיש את הכאב, אלא הבעיה היתה שכשהוא הרגיש את הכאב הוא פעל ממנו. הכאב הוא כמו תפוח אדמה לוהט שבמקום להניח אותו ולומר זה תפוח אדמה לוהט וזה כואב לי, הוא זרק את תפוח האדמה הלוהט על הסביבה וכך התחיל הכאב לעבור מאחד לאחד ולזרוע הרס וחורבן בכל מקום שבו הוא היה. משה הניח את תפוח האדמה הלוהט הזה על הקרקע אך כנראה שהכאב כבר יצר לו שבילים בתוך העם.

מה שקרח רצה באמת מתחת לכל המופע הכוחני שמסופר עליו ומאחורי המרד שהוא עורר במחנה בני ישראל, הוא רצה חיבור. זה מה שהלב שלו באמת רצה. להרגיש חיבור, להרגיש שוב את מה שהיה לו ואיננו עוד כפי שהוא הכיר אותו. אך כשפועלים מהכאב כמו חיה פצועה, הדבר בורח ממך. כלומר במקום להרגיש חיבור רק נוצר עוד ועוד פירוד מהאור שהוא כל כך רצה להתחבר אליו. לפעמים כל מה שצריך זה לומר לעצמי – כן זה כואב. זה כואב מאוד. לומר לעצמי החוסר הזה הוא בלתי נסבל ואז לבקש עזרה, אך קרח לא ביקש עזרה אלא הוא לקח לעצמו עצה. העצה שהוא לקח על עצמו זה לרדוף אחרי מה שלא שלו, וכך כתוב בזהר הקדוש "כל הרודף אחר שאינו שלו הוא בורח מפניו ולא עוד, אלא מה שיש לו נאבד ממנו". כלומר כשאדם רודף אחרי מה שלא שלו הדבר בורח ממנו וגם מה שהיה לו כבר לא שלו וזה ואוו – קשוח! וגם מעלה הרבה שאלות כמו – אז איך אדע מה שלי? ומה לא לרדוף בכלל? אז איך אשיג דברים? ועוד שאלות רבות מאוד.

יש לנו קונפליקט בלב – מצד אחד הוא כל כך רוצה שוב את מה שהיה. מוכן לעשות הכל כדי לקבל את הדבר. מצד שני לומר חסר לי, אין לי, לבקש – שם את האדם במקום כל כך פגיע והלב מפחד להיפגע. מפחד להיות כל כך חשוף. וחשוב שנזכור שאין באמת קונפליקט כי אני קודם כל רוצה לומר לעצמי ולקב"ה אני מרגיש את זה – הדבר חסר לי. אין לי ציפייה שמישהו אחר ימלא לי את החוסר. יש לי רק בקשה לרפואה מהתחושה – כי זה הלימוד שלי באותו הרגע. בגלל זה זומן לי החוסר לי, כדי שאני אוכל לזוז ולהתפתח, להתקדם למקום אחר, להתרחב מעבר לגבולות האנושיים שלי. אין לנו באמת קונפליקט כי כשאני אומרת לעצמי שכואב לי, חוץ מהדמיון שלי שום דבר לא מאיים עליי. כל מה שמאיים עליי נמצא בדמיון שלי. ואז אחרי שאני אומרת לעצמי – מודה בפני עצמי שחסר לי שכואב לי, ואחרי שנפרדתי מהמציאות כמו שהכרתי אותה, ומוכנה לקבל מציאות חדשה שהיא טובה יותר עבורי, אז החוסר מתחיל להתמלא במקצב שלו.

קרח רצה תפקיד שהוא לא שלו, הוא רצה את הכהונה. היה לו תפקיד אחר והוא חלק על התפקיד שניתן לו. הוא בעצם עורר מחלוקת בתוך המחנה והמחלוקת היא מחלקת, מגדילה את ההפרדות. בעצם המקום שממנו באמת קרח חווה הפרדה הוא החיבור לעצמו, לתורה שלו, לאמת שלו, לתפקיד שלו. וכששם יש הפרדה יש לי גם הפרדה מהקב"ה ואני מתרחקת ממנו. בזהר הקדוש כתוב "מהו מחלוקת, הרחקה ודיחוי, הרחקה ודיחוי שלמעלה ומטה, ומי שרוצה לדחות תיקון העולם, יהיה נאבד מכל העולמות. מחלוקת היא הרחקה ודיחוי של השלום". קרח במחלוקת שלו הפריד את עצמו מהמהות שלו, מהתפקיד שלו, וכשעשה כך חלקים בתוכו מתו.

מותר לנו לחלוק זה על דעתו של זה, מותר לנו לומר חסר לי, כואב לי אך כדי שלא נחריב עולמות בתוכנו, שלא ימותו תוכנו חלקים שמחיים אותנו ונותנים לנו שמחה ואהבה, חשוב לזכור שכל המהלך הוא לא מול אנשים אלא שלי מול עצמי, שלי מול הקב"ה. זה נקרא מחלוקת בית הילל ובית שמאי. אז המחלוקת היא כפי שאומרים – לשם שמים. המחלוקת היא לא כדי שאוציא את עצמי צודק וכולם ידעו שאני צודק – זה נקרא מחלוקת קרח ועדתו.

מקווה שהמילים האלה נגעו לכם בלבבות ומאחלת לכולנו שנדע לפעול בחכמה ולהיות במחלוקת לשם שמים, שנדע להיות כנים עם עצמנו ולקבל את עצמנו עם החסרונות שבנו. לאהוב את החסרונות שבנו זה עצמו השלם.