פרשות מטות מסעי – כשהנשמה מבקשת לאהוב
פרשות מטות מסעי סוגרות את ספר במדבר. יש סיכום של הנדודים עד כה ויש עיסוק בנושא הנדרים. המילה נדר מחזיקה בתוכה כמה מילים. היא מורכבת מ-נד ו-דר. יש בה אלמנט של נדידה ואלמנט של דר – כלומר משתכן (דר) במקום מסוים. יש בתוכנו נשמה ונפש, הנשמה היא רוצה להיות בנדודים, לחוות, להרגיש, היא באה להשתעשע בעולם הזה, בעוד הנפש היא יותר באנרגית ה-דר. היא אומרת – אני רוצה לנפוש, להיות בשקט שלי. עזבו אותי מהנדודים. תנו לי מיטה נוחה וכרית עם ריח טוב. הנפש פחות מחפשת הרפתקאות וחוויות רגשיות.
כשאדם נודר או נשבע הוא בוחן את השפע שמגיע מהאינסוף ואומר – את השפע הזה אני לא מכניס אליי. אם לקחתי על עצמי לא לאכול יותר בשר אז אני אומרת לעצמי בעצם – את השפע שמגיע בצורה של בשר אני לא מכניסה אליי. זה צמצום האור שאני מכניסה לתוכי. הנדר והשבועות יוצרים גדרות ומחסומים אל מול השפע שהעולם מציע. כדי לדעת אם צמצום ששמתי על עצמי הוא רע או טוב, אני רוצה לבחון כיצד הוא משפיע על חיי. ננסה להבין את זה יותר טוב.
הנשמה שלנו היא ציפור דרור, היא מבקשת לאהוב, היא רוצה להרגיש את חום האהבה, להרגיש את החסד. אנחנו זקוקים לנשמה שלנו כדי לחיות והנשמה שלנו זקוקה לחסד ואהבה כאן בעולם הזה. הנשמה מגיעה מעולם של אהבה אינסופית, וכאן בעולם הזה אנחנו עובדים כדי להרגיש את האהבה. הנשמה מבקשת חיבור עם בורא העולם שיזין אותה באהבה אינסופית שלו. הנשמה שלנו מזינה אותנו בחיות, באוויר וגם לנפש יש תפקיד חשוב. הנפש תפקידה להתאים את האור והשפע לעולם הזה שבו אנחנו חיים. השילוב הזה בין החיות האוויר הנשימה שהנשמה נותנת לנו, לבין הגדרות שהנפש יכולה לשים כדי לשמור עלינו יכול להיות מכאיב לפעמים.
הנפש כשהיא בנקודת ה-דר, היא במקום שבו יש דלות (האות ד) ורש (האות ר) – כלומר במקום שאני מגדרת ואומרת לכאן לא נכנס האור, המקום הזה יכול להיעשות דל ורש עבורי. זה יכול להוריד אותי למטה אנרגטית (המילה רד שנמצאת במילה נדר) או להעלות אותי למעלה לשמחה (המילה רן שנמצאת במילה נדר). מה קובע אם אני אהיה בירידה אנרגטית או עלייה אנרגטית? מידת החופש והאהבה שהנשמה מרגישה במקום הזה.
כשאדם מתחתן הוא רעיונית גודר את עצמו ואומר – עכשיו אני בחרתי לי את האישה הזו ואני מוותר על כל שאר הנשים בעולם. זה סוג של צמצום שאנחנו שמים על עצמנו. אם האדם הזה ירגיש בכלא הוא כל הזמן ינסה לנדוד החוצה. הוא יכול לחשוב, אולי, שאם רק יצא מהכלא הזה הוא יהיה חופשי וירגיש אהבה. לפעמים זה באמת נכון ולפעמים זו הדרך שבה אני מסתכלת על הדברים שמכניסה אותי למקום צר וירוד או למקום שמח ורן.
כשאדם מחליט שהוא יותר לא אוכל גלוטן, הוא מונע מעצמו הרבה מאוד שפעים שיש בעולם הזה. אם הוא עכשיו נהיה צדקן כזה ומטיף לכולם כמה גלוטן זה לא טוב וזה טעות, ומנסה לשכנע אנשים שגלוטן לא טוב להם והוא מקור כל הנזקים שלהם, הנשמה מרגישה את הדלות, את היעדר החופש. כי במקום הזה אין אהבה. כשיש צדקנות אין אהבה. את זה הנשמה לא יכולה לסבול.
כשאנחנו שמים על עצמנו איסורים והאיסורים האלה מסייעים לנו לחיות בחופש, כמו חופש מתכתיבים חברתיים, חופש מריצוי אחרים, חשוב שלא יהיו לי דוקרנים על הגדרות ששמתי. הנשמה שלנו לא סובלת פירוד, האהבה היא חיבור. דוקרנים כמו מילים שאומרות לאחר בצורה מבוימת: אתה כמו שאתה פחות מתקבל פה – מרחיקים ממני אנשים ואז אני בדלות. אם אני אנסה לסכם את הרעיון – האיסור עצמו שלקחתי על עצמי אינו מה שמצמצם אותי, אלא האופן שבו אני נוהגת עם הצמצום הזה בעולם. האם אני נוהגת איתו מתוך חיבור ואהבה או שאני מדגישה את הנפרדות שלי מאחרים. זה מה שהופך את האיסור, השבועה, הנדר לטוב או רע עבורי ועבור הסביבה.
הנדרים והשבועות זה מקום של דינים. כלומר של פסק דין שלקחתי על עצמי. הרבה פעמים אנחנו אומרים לעצמנו דברים שהם כמו שבועות ואפילו לא שמים לב לזה. כמו כשאדם אומר לעצמו – בחיים יותר אני לא נוסע ברכבת… זה סוג של דין שלקחתי על עצמי מבלי לשים לב בכלל. כשקוראים את הפרשה רואים שההתייחסות לנדרים בעיקר ממוקדת על הנשים:
אֵ֣לֶּה הַֽחֻקִּ֗ים אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְהֹוָה֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה בֵּ֥ין אִ֖ישׁ לְאִשְׁתּ֑וֹ בֵּֽין־אָ֣ב לְבִתּ֔וֹ בִּנְעֻרֶ֖יהָ בֵּ֥ית אָבִֽיהָ׃ (במדבר ל יז)