כשהמילים נוגעות – בהשראת פרשת ויקהל

פרשת ויקהל עוסקת בבניית המשכן. משה רבנו מקהיל את בני ישראל ומספר להם את דבר השם והבנייה מתחילה. רגע לפני שהוא מגבר על המשכן, הוא מזכיר את השבת. וכך כתוב:

וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת-כָּל-עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה לַֽעֲשׂ֥ת אֹתָֽם:

שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֘ תֵּֽעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לַֽיהוָֹ֑ה כָּל-הָֽעֹשֶׂ֥ה ב֛וֹ מְלָאכָ֖ה יוּמָֽת: 

לֹֽא-תְבַֽעֲר֣וּ אֵ֔שׁ בְּכֹ֖ל מֽשְׁבֹֽתֵיכֶ֑ם בְּי֖וֹם הַשַּׁבָּֽת: 

(שמות לה א-ג)

המשכן הוא המקום בו הקב"ה שוכן בתוכנו, ובעצם משה רבנו אומר להם – כל השבוע אתם תבנו את המקום לקב"ה וביום השביעי, זו השבת, ובה אתם לא עושים מלאכה. למה לא לעשות מלאכה ביום הזה? ומה קורה ביום השבת שהוא כל כך מיוחד?

יום זהו יום כמו שאנחנו מכירים בפשט של הדברים. אולם ברוחני אין זמן, אז אם כך מה זה יום בהסתכלות רוחנית? יום בהסתכלות רוחנית זוהי הארת חכמה. כלומר, יום זה הרגע שבו מתקבלת הארת חכמה. הארת חכמה הכוונה – הבנה חדשה, לימוד חדש שיש לי על עצמי, תובנה חדשה שהתהוותה אצלי. ביום "רגיל" יש הארת חכמה של אותו יום ולכל יום יש את המאפיין שלו. ביהדות מדברים על שש מידות של האדם, כמו ששת ימים, שש מקורות מהם אפשר לקבל הארת חכמה. בכל הימים אנחנו פועלים לקבלת הארת חכמה מהמידות האלה, כלומר אנחנו עובדים ועומלים כדי לקבל עוד הארת חכמה. כדי לקבל הארת חכמה אני שואלת את עצמי שאלות, מתבוננת על הדברים לעומק, מדברת עליהם, חוקרת אותם וממש עומלת כדי לקבל את האור הנוסף הזה.

המידה הראשונה היא מידת החסד – חסד אחת הכוונות שלה היא נתינה. כדי לעבוד על מידת החסד שלי אני יכולה לשאול שאלות כמו כמה אני נותנת, למי אני נותנת, מתי נכון לי לתת, מה המניע שלי לתת, וכך עוד ועוד שאלות על נתינה.

המידה השנייה היא מידת הגבורה – גבורה אחת הכוונות שלה היא גבולות. איפה אני שמה גבול, איך אני שמה גבול, מתי אני שמה גבול, אני עוסקת בנושא הזה וחוקרת אותו ומנסה להבין אותו וזה בעצם עמל שמבקש הארת חכמה ממידת הגבורה.

המידה השלישית היא מידת התפארת – תפארת אחת הכוונות שלה זה אמת וחיבור – האם דיברתי אמת, האם הפעולות שעשיתי הביאו לחיבור, כיצד ניתן לפעול לחיבור וכו'.

המידה הרביעית היא מידת הנצח – נצח אחת הכוונות היא התמדה. כמה אני מתמידה, עד כמה אני הופכת את הדבר לנצחי, איך אני אמורה לפעול כדי שהדברים יפעלו בהתמדה וכו'.

המידה החמישית היא מידת ההוד – הוד מלשון הודיה ומלשון הודאה. האם אני מודה על מה שיש, האם אני מודה על מה שאין, האם אני רואה את השפע בחיי וכו'.

המידה השישית היא מידת היסוד – יסוד מלשון יסודיות. האם אני פועלת ביסודיות בדברים, האם אני מחברת את כל הדברים לכדי סיפור אחד וכו'.

ששת המידות האלה הן המידות שבהן אנחנו עוסקים כל השבוע כדי לקבל עוד אור ושפע לחיינו. האור הזה מתקבל כי אנחנו מזככים את הכלי שלנו עוד ועוד כך שהוא יכול להכיל יותר ולקבל יותר אור, כלומר לקבל יותר הארות חכמה. ששת המידות האלה מתיישבות על ששת הקודקודים של מגן הדוד ובאמצע מגן הדוד ישנה עוד נקודה – נקודת המלכות. המלכות היא השבת ולכן היא נקראת שבת המלכה. האיכות הרוחנית של השבת אומרת, אחרי שקיבלתם את הארות החכמה מששת המידות, עכשיו זה הזמן לנוח, לשבות ממלאכת חקר המידות ולאפשר לדבר המופלא שקורה ביום השבת לקרות.

הזהר הקדוש מספר לנו שבעצם יש שלוש שבתות. שבת של לילה שהיא הנקבה, שבת של יום שהיא הזכר, ושבת עליונה שהיא הארת תבונה גדולה. אלה שלוש מדרגות של שבת וביום השבת הן מתחברות יחד. שבת של הלילה מזמינה את שבת של היום ולזו מצטרפת שבת העליונה, שבת של היום כשמגיע זמנה מזמינה את שבת של הלילה ושבת עליונה, וכך זה כתוב בזהר הקדוש:

זהר יתרו דף צ"ב

ׁשלש דְּרָגוֹת הֵן, וְכֻלָּן נִקְרָאוֹת שַׁבָּת. שַׁבָּת עֶלְיוֹנָה. שַׁבַּת שֶׁל הַיּוֹם. שַׁבָּת שֶׁל הַלַּיְלָה…… וְכֻלָּן אַחַת, וְהַכֹּל נִקְרָא שַׁבָּת. וְכָל אַחַת כְּשֶׁהִיא שׁוֹלֶטֶת, לוֹקַחַת אֶת חַבְרוֹתֶיהָ וּמַזְמִינָה אוֹתָן עִמָּהּ בְּאוֹתוֹ הַשִּׁלְטוֹן שֶׁלָּהּ. וּכְשֶׁזֶּה בָּא לָעוֹלָם, כֻּלָּם בָּאִים וּמְזֻמָּנִים עִמּוֹ. כְּשֶׁבָּא הַלַּיְלָה, מַזְמִין עִמּוֹ שַׁבָּת שֶׁל הַיּוֹם, וּמַזְמִין אוֹתוֹ לְהֵיכָלוֹ וּמִסְתַּתֵּר עִמּוֹ. כֵּיוָן שֶׁזֶּה בָּא, שַׁבָּת הָעֶלְיוֹנָה נִמְשֶׁכֶת עָלֶיהָ, וְכֻלָּם גְּנוּזִים בַּהֵיכָל שֶׁל הַלַּיְלָה, וּמִשּׁוּם כָּךְ סְעוּדַת הַלַּיְלָה חֲמוּרָה מִבַּיּוֹם (כמו של היום). כְּשֶׁבָּא הַיּוֹם, מַזְמִין עִמּוֹ אֶת שְׁתֵּי הָאֲחֵרוֹת הַלָּלוּ – דַּרְגָּה עֶלְיוֹנָה וְדַרְגָּה תַּחְתּוֹנָה, זוֹ שֶׁמְּאִירָה לָהּ וְזוֹ שֶׁנְּאוֹרָה מִמֶּנָּה, וְכֻלָּן כְּאַחַת נִקְרָאוֹת שַׁבָּת, וְשׁוֹלְטוֹת בְּיוֹם שַׁבָּת.

כלומר בשבת יש לנו חיבור מופלא, הכנו את הכלי בתוכנו וכעת הקב"ה יכול לשכון בתוכנו. הקב"ה הכוונה לאור אינסוף נוסף שיכול להכנס לתוכנו, ואכן בשבת יש נשמה יתרה (נשמה זה סוג של אור) שיכולה להיכנס לתוכנו כאשר אנחנו מאפשרים לה. כדי לאפשר לה, לנשמה היתרה, להכנס עמלנו כל ששת הימים להכין לה מקום, וככל שאנחנו עומלים יותר ויותר על כל יום, על כל מידה, כך כשמגיע עת החיבור עם הנשמה היתרה יש לה יותר ויותר מקום.

החיבור המופלא הזה מהותו חיבור בין הקב"ה לשכינה הקדושה, בין החלק הנקבי שבנו לחלק הזכרי שבנו. הקב"ה כל כך רוצה להתחבר עם השכינה הקדושה ורק מחכה לה שתהיה מוכנה להתחבר איתו, ברגע שעוד חלק בה מוכן, עוד אור נכנס ומתחבר, וביום השבת אנחנו מקבלים אפשרות לקבל עוד אור בלי עמל אלא כתוצאה מהעמל שעשינו. כדי שהנשמה היתרה, האור הנוסף הזה, יוכל להכנס, אנחנו צריכים להרפות. להרפות מהמחשבות, להרפות מהשאלות, מהתחינות, ולתת לנשמה מקום של כבוד ולומר לה – חיכינו לך, אנחנו כל כך שמחים לארח אותך אצלנו ולהנות מזיו אורך.

מילים שאנחנו אומרים הן גם זיווג, זיווג בין האדם שאומר אותן, משחרר אותן לאוויר העולם ונותן לרטט שלהן, לתנודות האוויר שהן יוצרות, להדהד בעולם, לבין האוזן שקולטת אותן. רטט האוויר יוצא מאחד ומתחבר עם האוזן של האחר, שקולטת את הרטט הזה. הרבה פעמים קשה לנו לומר דברים, אנחנו אולי נמנעים מלומר דברים מסוימים, לא מביאים את עצמנו במלואנו מחשש של איך נתפס, או מה יחשבו עלינו. מחשש שמא נפגע או ניפגע, נדחה מישהו או נהיה דחויים בעצמנו, מחשש שדברינו לא יובנו. אז אנחנו עושים כל מיני תרגילים של לומר חצי אמת, לשקר שקר לבן, להשתבלל, להתרחק, לתקוף ועוד שלל דרכים לעקוף את הרטט הזה שאנחנו לא מוציאים לעולם.

הרגע הזה שאנחנו מדברים את הדיבור שלנו, זה רגע שאנחנו רוצים לכוון אליו הארת שבת. הכוונה בהארת שבת זה אומר, שהמילים יצאו כתוצאה מעבודה על ששת המידות שלי ומתוך הרפייה, סוג של להסכים לאבד שליטה ולתת שליטה לקב"ה שנהיה לו לצינור ראוי להעביר את דבריו. בעצם לזכור שכל עבודת המידות שלי היא כדי שאוכל להעביר את רטט הדיבור שלי באופן שיתרחש חיבור מקודש ואת זה אנחנו עושים ביחד עם הקב"ה. אני עושה את עבודת המידות (כמובן הקב"ה גם שם) ואז ברגע שצריך לומר אני מרפה ומאפשרת לו לאחוז במושכות.

להכניס את הקב"ה למילים שלנו זה להכניס אליהן אהבה, אני מאפשרת לאהבה להכנס למילים שאני אומרת ולהשפיע על הרטט שמהדהד. אני מרפה כדי לאפשר לאהבה להכנס. לכן, כדי שנדבר דיבורים שהם מאפשרים לחיבורים קדושים להתרקם בין אנשים, ולקרב אותנו לאחדות כמו שאנחנו כמהים כל כך, עלינו לפעול ולעמול לשפר את ששת המידות שלנו. זה אומר להסכים לפגוש את עצמנו, כשקורה לי משהו לשאול עליו שאלות על עצמי, להבין מה זה אומר על הסיפור שלי בעולם הזה, וככה אני מזככת את הכלי. אז כשאני באה לומר את המילים הקדושות שמבקשות להדהד החוצה אני ממש שמה את המילה 'אהבה' ביני לבין האדם האחר ומחברת את כוונת המילים לאהבה.

באופן הזה, יש חיבור מופלא בין התורה הכתובה בתוכי, המילים האמיתיות שמגיעות מאהבה, עם התורה שבעל פה כלומר התורה שיוצאת מהפה שלי ומהדהדת בעולם ופוגשת את התורה הכתובה של האחר. כשהאהבה שורה ברטט הזה, אנחנו מרגישים את האחדות. מי ייתן שנדע לומר מילים שרוצות להשפיע אהבה בעולם הזה. מילים שיוכלו לגעת בלבבות של אחר ולהאיר בהן אור נוסף. שיווצרו ביננו חיבורים מקודשים ונתקרב לאחדות. כי הדעות השונות זה לא העניין, זה בסדר שיש דעות שונות ואחרות, מה שחשוב זה שנבחר להתחבר באהבה. אפשר לא להסכים ולחבר את המילים לאהבה ביחד.

באהבה רבה

טובה

המילים מוקדשות באהבה לעילוי נשמת ארי כהן ז"ל. שינוח על משכבו בשלום.