אין שלם מלב שבור – פרשת וישב

יעקב מבקש מנוחה, מבקש שלווה. אחרי כל התלאות שעבר בעשורים שחלפו, הוא מבקש עכשיו לנוח. אך המנוחה בעולם הזה היא לא דרכן של הנשמות. הנשמות מגיעות לכאן כדי ללמוד, לצמוח ולהתפתח. הן מגיעות לכאן כדי לשחרר ניצוצות אור מהקליפות. כשמגיע תורו של יעקב לנוח, מתפנה המקום לגיבורים חדשים וגיבורי המסע החדשים הם יוסף יהודה ובתפקיד אורחת שמזיזה את הכל בשקט ובחכמה – תמר.

בין סיפור ירידתו למצריים של יוסף לבין ההתרחשויות בביתו של פוטיפר ובבית האסורים וכל פרשנויות החלומות, מובא סיפורם של יהודה ותמר. יהודה, אינו הבכור אך הוא נועד למלוכה, על שמו נקראת ממלכת יהודה. המלכות היא מקום שנעוץ עמוק בין תאוות שונות, פיתויים אינספור, שיגעון גדלות וגאווה. כדי להיות מלך ראוי, על האדם להכיר את נקודות החולשה שלו, את החסרונות שלו. להכיר את נקודות החושך שבו כדי שלא ייפול לבורות של עצמו. אחרי שיהודה מוביל את ירידתו של יוסף למצריים, יעקב נכנס לאבל כבד מאוד, וכעס האחים מתעורר על יהודה, והוא יורד מגדולתו.

וירד יהודה. מהו וירד? שהורידוהו מגדולתו, למה? שמינו אותו מלך עליהם. כיון שמכרו את יוסף, נכנסו אצל אביהם לנחמו, [ולא] ביקש להתנחם. אמרו: עכשיו הזקן מקפיד עלינו. מה עשו? עמדו ונידו אותו, שנאמר: וירד יהודה.

(תנחומא בובר)

יהודה עכשיו איש מוכה טראומה, אפשר לנחש מוכה רגשות אשמה ובושה איומה. הרגשות כל כך עזים עד שכל מה שנותר זה לקבור אותם עמוק עמוק בפנים ולהתנתק מהם, אך להתנתק מהם אומר להתנתק מעצמי. יהודה יורד במדרגות הרוחניות והגשמיות. כל זמן שהוא מנתק את עצמו מעצמו, החור השחור גדל בתוכו ומושך אותו למטה. הוא נכנס לתיפקודיות הישרדותית. בקריאת החלק הזה בפרשה, ממש אפשר להרגיש את התיפקודיות ההישרדותית שיהודה נמצא בה. הסיפור חסר בתיאורים, מנתק אותנו לחלוטין מהרגש,  מאוד שכלתני מוחזק ומתפקד. כך זה כתוב בפרשה:

וַֽיְהִי֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַיֵּ֥רֶד יְהוּדָ֖ה מֵאֵ֣ת אֶחָ֑יו וַיֵּ֛ט עַד-אִ֥ישׁ עֲדֻלָּמִ֖י וּשְׁמ֥וֹ חִירָֽה: 

וַיַּרְא-שָׁ֧ם יְהוּדָ֛ה בַּת-אִ֥ישׁ כְּנַֽעֲנִ֖י וּשְׁמ֣וֹ שׁ֑וּעַ וַיִּקָּחֶ֖הָ וַיָּבֹ֥א אֵלֶֽיהָ: 

וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַיִּקְרָ֥א אֶת-שְׁמ֖וֹ עֵֽר:

וַתַּ֥הַר ע֖וֹד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתִּקְרָ֥א אֶת-שְׁמ֖וֹ אוֹנָֽן:

וַתֹּ֤סֶף עוֹד֙ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת-שְׁמ֖וֹ שֵׁלָ֑ה וְהָיָ֥ה בִכְזִ֖יב בְּלִדְתָּ֥הּ אֹתֽוֹ:

וַיִּקַּ֧ח יְהוּדָ֛ה אִשָּׁ֖ה לְעֵ֣ר בְּכוֹר֑וֹ וּשְׁמָ֖הּ תָּמָֽר:

וַיְהִ֗י עֵ֚ר בְּכ֣וֹר יְהוּדָ֔ה רַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָ֑ה וַיְמִתֵ֖הוּ יְהֹוָֽה:

 וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ לְאוֹנָ֔ן בֹּ֛א אֶל-אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יךָ וְיַבֵּ֣ם אֹתָ֑הּ וְהָקֵ֥ם זֶ֖רַע לְאָחִֽיךָ: 

(בראשית לח א-ח)

ער ואונן, בניו של יהודה, שניהם מתים, ובהתייחסות הרוחנית למוות, אפשר לומר שהניתוק הזה הרחיק אותם מעצמם. לקח אותם לדרך של התמסרות לחומריות וחיצוניות והרחיק אותם מהטבע הרוחני שלהם וזה מוות. תמר נותרת אלמנה, ויהודה אומר לה שתשוב לבית אביה ושם תמתין לבנו השלישי, שלה, שיגדל ויוכל ליבם אותה (יבום – מנהג בו אח שאין לו משפחה נושא את אשת אחיו האלמנה, לאישה). יהודה כל הזמן הזה מנותק, מוחזק על ידי כוחות העולם, אך בפנים יש אפלה. הוא אינו מוכן לפגוש את נקודת הכאב בתוכו עדיין. עד אשר אישתו נפטרה ואז רשום עליו – "וינחם יהודה". זו היתה הנקודה שבה הלב של יהודה נשבר. הוא מבקש נחמה, כלומר הוא מרגיש את הכאב, מרגיש את החוסר. המילה הבאה אחרי המילים "וינחם יהודה" היא "ויעל". כאשר יהודה הרגיש את הכאב, משהו בהגנות ששם לעצמו על הלב, נסדק, ואור הבריאה נכנס לו ללב והתחיל להעיר אותו מהתרדמה שהיה שרוי בה. כשנכנס האור פנימה לתוך הלב, גם אם זה עדיין קו קטן של אור, מתחיל תהליך של היזכרות – מי אני באמת, מתחילות לרדת המסכות וההסתרות ונפתחת הדרך להתחיל לעלות למעלה. וזה מה שקורה ליהודה כשאישתו נפטרה. הוא חש כאב שסדק את הקליפות ואיפשר לאור להיכנס וליהודה להתחיל להתעלות חזרה למי שהוא באמת.

ובינתיים תמר ממתינה לשלה, והנה היא שומעת שיהודה מגיע לגוז את צאנו, ותמר פועלת פעולה נועזת מאוד. תמר מתחפשת לזונה ויהודה, שלא מזהה אותה, מתפתה אליה. רגע לפני שהיא שוכבת איתו, הם סוגרים על תשלום, וכפיקדון עד שיועבר לה התשלום היא מבקשת מיהודה שייתן לה שלושה פריטים: את חותמו של יהודה, את פתילו של יהודה ואת מטהו של יהודה. יהודה נותן לה את הפריטים ושוכב איתה. תמר חוזרת חזרה לבגדי אלמנותה ולאחר שלושה חדשים מתגלה שהיא בהריון ולא ידוע מי האב ותמר מואשמת בזנות. הדבר מובא לידיעתו של יהודה והוא מיד אומר, כיאה לאיש שעדיין רק בתחילת העלייה ונמצא בתוך הניתוק הרגשי, תשרפו אותה. אך תמר חכמה וידעה שכך יהיה והיא ניגשת ליהודה ואומרת לו – האדם אשר לו החפצים האלה הוא האב. יהודה מסתכל ומזהה את חפציו ומודה לראשונה – "צדקה ממני" ולוקח אחריות על המעשים שלו.

וַיְהִ֣י | כְּמִשְׁלֹ֣שׁ חֳדָשִׁ֗ים וַיֻּגַּ֨ד לִֽיהוּדָ֤ה לֵאמֹר֙ זָֽנְתָה֙ תָּמָ֣ר כַּלָּתֶ֔ךָ וְגַ֛ם הִנֵּ֥ה הָרָ֖ה לִזְנוּנִ֑ים וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֔ה הֽוֹצִיא֖וּהָ וְתִשָּׂרֵֽף: 

 הִ֣וא מוּצֵ֗את וְהִ֨יא שָֽׁלְחָ֤ה אֶל-חָמִ֨יהָ֙ לֵאמֹ֔ר לְאִישׁ֙ אֲשֶׁר-אֵ֣לֶּה לּ֔וֹ אָֽנֹכִ֖י הָרָ֑ה וַתֹּ֨אמֶר֙ הַכֶּר-נָ֔א לְמִ֞י הַֽחֹתֶ֧מֶת וְהַפְּתִילִ֛ים וְהַמַּטֶּ֖ה הָאֵֽלֶּה:

וַיַּכֵּ֣ר יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֨אמֶר֙ צָֽדְקָ֣ה מִמֶּ֔נִּי כִּֽי-עַל-כֵּ֥ן לֹֽא-נְתַתִּ֖יהָ לְשֵׁלָ֣ה בְנִ֑י וְלֹֽא-יָסַ֥ף ע֖וֹד לְדַעְתָּֽהּ:

(בראשית לח כד-כו)

אפשר להסתכל על תמר כמי שאולי דרשה את ששלה, ואולי אף להסתכל עליה בעין פחות מחמיאה ולומר שלא נהגה באופן ישיר אלא הלכה בדרך פתלתלה, ואכן אפשר לראות את הדברים כך. תמר היא מהשושלת של מלכי צדק ושם (בנו של נח), היא כהנת ומשוייכת למלוכה, ואני מאמינה שבחכמתה הרבה היא הבינה שהחיבור שאמור להיות הוא בינה לבין יהודה. מהחיבור הזה ביניהם נולדו תאומים – פרץ וזרח, ולימים לבוא דוד המלך מגיע מהשושלת של פרץ. תמר פעלה עם הכח הנקבי כשהוא בשלמותו. מצד אחד היא פעלה באופן יזום והחלטי ויוצרת את המציאות אותה היא מבקשת, ומצד שני המשלים את הצד הזה, היא אינה מגיעה באופן ישר ודורשת את הדברים, אלא מבינה שעליה  לעשות עיקוף קטן, להמתין בסבלנות לרגע הנכון כדי למלא את הרצון. הרבה פעמים אנחנו רואים כיצד ניצוצות האור האלוקי טמונות בתוך הקליפות, והגעה ישירה והתעמתות עם הקליפה תרחיק אותנו מהשגת הניצוץ הטמון בקליפה. יהודה היה אחוז בקליפות ועל תמר היה לפעול בחכמה רבה כדי להוציא את הניצוץ מתוך הקליפות. כך כתוב בזהר הקדוש:

 ר' אלעזר ור' יוסי ור' חייא היו מהלכים בדרך. אמר ר' יוסי לר' אלעזר, למה כתוב בראשון מבניו של יהודה, ויקרא את שמו ער, בלשון זכר, ובשני בנים האחרים כתוב, ותקרא את שמו אונן, ותקרא את שמו שלה, בלשון נקבה.

 אמר לו בוא וראה, פרשה זו היא סוד עליון והכל הוא כמו שראוי להיות. וירד יהודה מאת אחיו, כי הלבנה, שהיא הנוקבא, נתכסה וירדה ממדרגה הישרה, לתוך מדרגה אחרת שהנחש נתחבר בה. כמו שאתה אומר, ויט עד איש עדלמי ושמו חירה, פירוש, שפירש עצמו מאחיו בית ישראל שהם הקדושה, ונתחבר באיש נכרי שלא מבית ישראל הוא, שהנחש דבוק בו, שלא פסקה הזוהמא שלו מן הנכרים.

(זהר הסולם קנא קנב)

יהודה היה אחוז בכח הנחש, נחש ומשיח אותה גימטריה – 356. כלומר תמר השתמשה ב"טריקים" מצד הנחש כדי להגיע לנקודת המשיח המסתתרת בתוכו. ישנם שני משיחים – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. הפעולה האמיצה של תמר איפשרה לניצוץ אור גדול מאוד להשתחרר מהקליפות. הפרשה הזו מספרת לנו על התהוותם של שני המשיחים. משיח בן יוסף הוא סולל הדרך למשיח בן דוד. משיח בן דוד מסמל עבורנו את מקום ההתעלות הרוחנית, כשהעולם כבר נמצא במציאות אחרת ומחובר לרוחניות שלו. ויש מדרש יפה שמתאר את הסיפור שמאחורי הסיפור:

"ויהי בעת ההוא" רבי שמואל בר נחמן פתח (ירמיה כט, יא) : "כי אנכי ידעתי את המחשבת" שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ותעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק לקח לו אשה, והקדוש ברוך הוא היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח.

(בראשית רבה פה)

בזמן שכל אחד היה עסוק באבלו בדרך שלו, הקב"ה היה עסוק לברוא את אורו של משיח. וזה מרגש מאוד, כי בעצם במהלך כל הסיפור הכואב הזה והבלתי נתפס של אחים שמתכננים להרוג את אחיהם, והשקרים והתוכחות, נברא הריפוי לכל החולאים המתרחשים והעתידים להגיע. זה מנחם לדעת (לפחות אותי) שתמיד עוד לפני שקרתה המחלה (בגוף או בנפש) כבר נברא המזור לאותה מחלה. נברא האור שימלא את החלל שנוצר. כדי שתתגלה הרפואה עלינו לפגוש את הכאב. מתוך הכאב עולה בקשת הלב, קולו של הלב יוצא מבין הסדקים ועולה אל הקב"ה ואז יכולה להתגלות הרפואה. כאב – כמו אב – הוא שם כדי להזכיר לנו שיש משהו שמבקש ריפוי ואם הוא מבקש ריפוי סימן שיש ריפוי שעתיד להגיע.

רבי מנחם מנדל מקוצק אמר את המשפט: "אין שלם מלב שבור, אין זעקה גדולה מהדממה, אין ישר מסולם עקום". הוא מלמד אותנו שכדי להגיע ללב שלם צריך לעבור בלב השבור. כי לב שלם זה לב שמכיר את החושך שבו, את החלקים הפחות פוטוגניים שבו. הקב"ה לא מבקש שנשנה את שקרה, הוא מבקש שנשוב ונסכים להרגיש את הכאב ולהרגיש את החרטה והצער ושנתנקה מהגאווה שמחזיקה אותנו רחוקים מעצמנו. אז אנחנו שלמים.

בתוך כל אחד ואחת מאיתנו יש יהודה שמנסה לא להרגיש את הכאב והצער, ויש תמר שמסייעת לנו לצאת מהחשיכה אל האור. ובתוך כל אחד מאיתנו יש משיח בן יוסף שנלחם את המלחמות באזורים החשוכים שמבקשים להיות מוארים, ומשיח בן דוד כשאנחנו צולחים את הדרך ומגיעים למציאות רוחנית חדשה בתוכנו.

מאחלת לנו שנאהב את יהודה שבתוכנו ונחמול אותו על הייסורים הרבים שהוא עובר, כי יש בו גם את האומץ הגדול והיכולת המופלאה לשוב חזרה אל עצמו. מאחלת לנו שנדע להתחבר לתמר בתוכנו ולנהוג בחכמה ונדע להשיג דברים לא רק בכח הזרוע. ושיתגלה משיח בן דוד בתוך כל אחד ואחד מאיתנו ונגיע למציאות חדשה, צעד אחר צעד.

באהבה רבה

טובה