ספירת העומר תשפ"ה – שבעה וארבעים ימים לעומר – ההוד שבמלכות

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל סְפִירַת הָעֹמֶר.

היום שבעה וארבעים ימים שהם שישה שבועות וחמישה ימים לעומר
לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת מִזְמוֹר שִׁיר: אֱלֹהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ, יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ, סֶלָה: לָדַעַת בָּאָרֶץ דַרְכֶּךָ, בְּכָל גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶךָ: יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים, יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם: יִשְׂמְחוּ וִירַנְּנוּ לְאֻמִּים, כִּי תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישֹׁר, וּלְאֻמִּים בָּאָרֶץ תַּנְחֵם סֶלָה: יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים, יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם: אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ, יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ: יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים, וְיִירְאוּ אוֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ:
אָנָּא בְּכֹחַ, גְּדֻלַּת יְמִינֶךָ, תַּתִּיר צְרוּרָה.
קַבֵּל רִנַּת, עַמֶּךָ. שַׂגְּבֵנוּ, טַהֲרֵנוּ נוֹרָא.
נָא גִבּוֹר, דּוֹרְשֵׁי יִחוּדֶךָ, כְּבָבַת שָׁמְרֵם.
בָּרְכֵם טַהֲרֵם, רַחֲמֵי צִדְקָתֶךָ, תָּמִיד גָּמְלֵם.
חָסִין קָדוֹשׁ, בְּרֹב טוּבְךָ, נַהֵל עֲדָתֶךָ.
יָחִיד גֵּאֶה, לְעַמְּךָ פְּנֵה, זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתֶךָ.
שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ, יוֹדֵעַ תַעֲלֻמוֹת.
בלחש: בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה צִוִּיתָנוּ עַל יְדֵי מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ לִסְפּוֹר סְפִירַת הָעוֹמֶר, כְּדֵי לְטַהֲרֵנוּ מִקְּלִפּוֹתֵינוּ וּמִטֻּמְאוֹתֵינוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתָּ בְּתוֹרָתֶךָ. וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת־עֹמֶר הַתְּנוּפָה, שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם. כְּדֵי שֶׁיּטָּהֲרוּ נַפְשׁוֹת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל מִזֻּהֲמָתָם. וְּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁבִּזְכוּת סְפִירַת הָעוֹמֶר שֶׁסָּפַרְתִּי הַיּוֹם, יְתֻקַּן מַה שֶׁפָּגַמְתִּי בִּסְפִירָה ההוד שבמלכות וְאֶטָּהֵר וְאֶתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשָּׁה שֶׁל מַעְלָה, וַעל יְדֵי זֶה יֻשְׁפַּע שֶׁפַע רַב בְּכָל הָעוֹלָמוֹת. וּלְתַקֵּן אֶת נַפְשׁוֹתֵינוּ, וְרוּחוֹתֵינוּ, וְנִשְׁמוֹתֵינוּ, מִכָּל סִיג וּפְגַם, וּלְטַהֲרֵנוּ וּלְקַדְּשֵׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתְךָ הָעֶלְיוֹנָה, אָמֵן סֶלָה.
הוד נשמע כזה מפואר ומנופח, באוזניים אנושיות ככה זה נשמע. אבל הוד יש בה משהו מאוד מינימליסטי, ממוקד, ואולי במלבוש החיצוני היא נראית הוד אך בפנימיות שלה היא כולה בענוה ובביטול. האות הראשונה שפוגשים בהוד היא ה – אות של כלי מלא בשפע, אות שמגיע מעומק הריאות, אך היא מתחברת עם האות ד שהיא הכלי כשהוא ריק. ההוד שבמלכות אומרת לנו – תהיו בענוה, תדעו שכל התולדות של העשייה שלכם בעולם הזה מגיעות מהקב"ה, אל תשכחו שזה ממנו. תבחרו לראות את הכלי המלא שאתם, את ההוד והיופי שיש במצב, ותזכרו שהכל מתחבר לרצון שלו.
ולמה חשוב לזכור את זה? כי האות ד' היא גם דלת שפותחת לי פתח לדבר חדש. כדי למצוא את הדלת שמקדמת אותי הלאה בחיים לעבר תובנות חדשות ולימודים חדשים לגבי עצמי והעולם סביבי, אני זוכרת שהודיה צריכה להיות מחוברת לענוה.
אז אחרי ארבעים ושבעה ימים אני בהודיה גדולה על הזכות להצליח להתמיד כל כך הרבה זמן – לא הייתי בטוחה שאצליח. נותרו עוד יומיים ומקווה שהקב"ה ייתן לי את הדעת והכוחות לצלוח אותם בהוד ובענוה. ולדעת שאם יש משהו שאנחנו לא מצליחים לכאורה, זה כי עוד לא הגיע זמנו – כמו היום הזה ההוד שבמלכות – כמה מניעות היו לי בדך לספירת היום הזה, מהרדמות בכל פעם שרציתי לכתוב (מנגנון הגנה ניתוק) ועד חתול שלא מפסיק להעסיק אותי (מנגנון הגנה בריחה) – אני לא מצליחה לשבת רצוף יותר מדקה מבלי שהוא יעשה משהו שמצריך התייחסות. אז כנראה שכרגע אין לי את הכלי המתאים לקבל את האור של היום הזה, זה מבאס וזה גם נפלא.
אז לפעמים ההוד זה פשוט להודות שמשהו לא זורם ולא עובד ולהודות על כך – כי כנראה יש סיבה טובה גם אם אני לא מבינה אותה.
מוקדש לשיבתה של היימנוט ולשיבת כלל החטופים

השאר תגובה