הרצון שלנו הוא המניע אותנו לעשייה ולהתקדמות בחיים. ולא אני לא מדברת על רצון לדירה גדולה יותר, או רצון לאוטו חדש. אני מדברת על הרצון העמוק להרגיש משהו מסוים. אחד רוצה להרגיש שהוא מממש את הפוטנציאל המקצועי שלו. מישהו אחר רוצה להרגיש שהוא חלק מקהילה. הרצונות העמוקים שלנו הם אלה המזיזים אותנו מנקודה אחת לנקודה שנייה.

גם לילדים יש רצונות, ואני שומעת היום די הרבה פעמים הורים אומרים "אבל הוא רוצה" או "הילד יודע מה הוא רוצה". אני פוגשת רבה מקרים של ילדים שבוכים והורים שמסיבות שונות נותנים לילד לפעול לפי רצונו.  חשוב להפריד בין הרצון המופגן כלפי חוץ לרצון הפנימי העמוק שיש לילדים. הרצון המופגן כלפי חוץ הוא בסך הכל דרך עבור הילד לנסות להרגיש את הדבר העמוק הזה שהוא רוצה להרגיש. הרצון המופגן הוא רק מופע לדבר האמיתי הנמצא בפנים.

ועוד מילה על רצון – כדי באמת לרצות משהו אני צריך לדעת מה האפשרויות שלי, אני צריך שיהיה לי ניסיון חיים במידה מסוימת כדי להתחבר לרצון שלי. אני צריך קודם לחוות את העולם ולגלות את עצמי בתוכו רגע לפני שאני יודע באמת מה אני רוצה, ולכן ילדים – כהנחת יסוד – לא יודעים מה הם באמת רוצים.

ומה ילדים בדרך כלל רוצים להרגיש עמוק פנים?

ילדים רוצים עמוק בפנים להרגיש "מוחזקים" כלומר, להרגיש שיש מישהו שאפשר להישען עליו. מישהו שיודע מה הוא רוצה ויודע מה נכון ומוביל אותי בדרך בטוחה. ילד המרגיש שיש לו על מי להישען, הוא ילד רגוע יותר. ילד שמרגיש שיש מישהו שיודע לנווט את האנייה הזו, הוא ילד שיכול להרפות וליהנות מלהיות ילד. כמה מאיתנו המבוגרים כמהים לפעמים שיהיה מישהו שרגע יחזיק את המושכות במקומנו? שרגע נוכל לנוח ושמישהו אחר יתעסק בדברים האלה שאנחנו כבר עייפים מהם?

כך גם קורה לילדים. רק שלנו, בעיניים של מבוגר, הדברים האלה שמעסיקים ילדים, נראים כזוטות. הוא רוצה ללכת לישון מאוחר? שילך, הוא כנראה לא עייף מספיק. הוא יודע מה טוב לו. הוא ממש רוצה לאכול בסלון? שיאכל בסלון למרות שזה משהו שאני לא רוצה שיקרה. לנו זה נראה כליברליות, אולי מכבד את הילד.  הילד לעומת זאת רואה את זה כמשהו מכביד. הכל עליו. הוא באמת רוצה להניח רגע את המושכות ולנוח ומישהו ינהל את האירוע הזה.

מה באמת קורה פה?

מה שבאמת קורה פה זה שההורה מצא דרך מילוט מלהתמודד עם ההתנגדויות של הילד. הרבה יותר קל לי כהורה להגיד כמה אני ליברלי וקשוב לילד ולרצונות שלו מאשר להעמיד כללים ברורים.

מה שבאמת  קורה פה זה שאני לא מגדלת ילד שידע מה הרצון העמוק שלו בבגרותו, ואני בטח לא מגדלת ילד שידע איך להשיג ולממש את הרצונות שלו בבגרותו, ומסיבה אחת. הסיבה היא שממול לא עמד הורה שהדגים לו איך עושים את זה. הילד ראה הורה שמוותר על הדברים החשובים לו מול הרצונות של הילד. הלמידה הכי משמעותית של ילדים היא מתוך צפייה בהורים. אם ההורה שלי לא עומד על רצונותיו, או עומד על רצונותיו בצורה כוחנית (על זה במאמר אחר), איך הילד ילמד לעמוד על רצונותיו העמוקים באמת, באופן שמותאם חברתית ונעים לסביבה,  בהמשך הדרך?

חשוב גם ללמד גמישות מחשבתית

חשוב גם ללמד, או יותר נכון – להדגים, גמישות מחשבתית. אני יכול לפעמים כהורה לאפשר משהו שלרוב אני לא מאפשר. אנחנו רוצים ללמד את הילד שלנו להתאים את עצמו למציאות מגוונת ומשתנה. אם אני משנה את דעתי לפעמים ומגמיש עמדות, אז הילד שלי לומד שזה בסדר. אך זה נעשה באופן מחושב ולא אימפולסיבי.

לסיום, התפקיד של ההורה הוא להחזיק חזון וערכים גבוהים. התפקיד של ההורה זה לעזור לילד לגלות את עצמו. תחשבו איך אנחנו מגלים את הכוח שבנו? דרך עמידה מול משהו. אם אין שום דבר שעומד מולי, אני לא יכול לגלות את הכוח שטמון בי. אני לא יכול להתגלות לעצמי בשיאי. אני לא חווה חווית מסוגלות אמתית. כשהעולם נפרש לפניי בלי מאמץ מצדי (מלבד לנדנד להורה) אני לא מגלה את המוטיבציה ללכת קדימה, הלא הכל מגיע אליי?

2 תגובות

  1. אורלי שוורץ ב- 04/03/2021 בשעה 09:26

    נפלא. תודה על הזרקור החשוב הזה

    • tovaadmin ב- 04/03/2021 בשעה 09:43

      תודה לך!

השאר תגובה