"אני לא יודעת מה לעשות" הקול שלה נשבר. "הוא כל הזמן משקר לי". אומרת לי אמא של רואי בטלפון. את רואי אני פוגשת כבר כמה שבועות, ולאט לאט אנחנו מנסים להוריד את שכבות ההגנה שהוא הלביש את עצמו.

רואי מגיע אליי ביום למחרת. הוא לא יודע שאימו דיברה איתי. אני שומרת את המידע הזה לעצמי.

"מה נשמע?" אני שואלת.

"הכל מעולה" הוא משיב.

"יופי" משיבה ומחייכת.

"איך היה ביום ההורים?" אני מבררת איתו

""מצויין" הוא משיב. אני יודעת מה היה שם באמת.

יושבים ומשחקים, מדברים תוך כדי, מגששת מסביב. מחפשת את הדלת להיכנס.

אני מתעניינת בו ובלימודים שלו, בחוויה מבית הספר – והוא מספר על המורה למתמטיקה – כמה היא מעצבנת אותו. שהיא הוציאה אותו מהכיתה, והוא שונא מתמטיקה. הוא לא מוציא מחברות וספרים ומסרב ללמוד. את כל זה האמא גילתה ביום ההורים.

השיחה מתגלגלת ואז כלאחר יד אני אומרת "אתה יודע, בהתחלה לא סיפרת לי משהו אחר. זה קורה לך לפעמים שאת לא מגלה ישר את הכל?"

הוא שותק.

"אני יכולה לספר לך משהו שקרה לי? זה סוד. זה סיפור על שקר שאמרתי, זה סוד שאף אחד לא גיליתי לאף אדם".

הוא מסתכל אליי ומהנהן.

אני מספרת לו את הסיפור, אבל לא הסיפור הוא שחשוב לי.

אני רוצה לספר לו למה שיקרתי.

"פחדתי" אמרתי לו "התביישתי בעצמי"

אתה מכיר את זה שמשקרים כי אנחנו פוחדים ומתביישים בעצמנו?"

"כן" הוא עונה לי

"תספר לי עכשיו אתה סוד כזה על שקר שאף אחד לא יודע".

הוא מספר לי.

"אולי נהפוך את המקום הזה למקום שבו מותר לספר על שקרים שלנו?" אני מציעה

"בסדר" הוא אומר.

 

אני לא מחפשת לתת לגיטימציה לשקר, אני רוצה בשלב ראשון לתת לגיטימציה לרגש שמסתתר מאחורי הרגש. לדעת שאני לא היחיד בעולם שזה קורה לו, שיש לי מקום בטוח לדבר על זה, כדי לבחור סדרך אחרת, אני חייב קודם כל להבין את עצמי ולקבל את עצמי כך, עם הרגש הזה.

אחר כך נתחיל לראות איזה עוד אפשרויות היו.

אי אפשר להזיז כלום כשאני שומר על עצמי ועוטף את עצמי בהגנות.

ולמי הוא בעצם משקר?

הוא משקר לעצמו

הוא לא יכול לפגוש את עצמו, את הרגש שלו – אז הוא משקר כדי להגן על עצמו מהאמת.

ביננו? כולנו עושים את זה מידי פעם. גם אם לא באופן מודע.

ילדים אף פעם לא משקרים כדי לפגוע במישהו, ילדים אף פעם לא משקרים בכוונה, הם משקרים כי זה המוצא הכי בטוח מבחינתם. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו – ממה הילד שלי מפחד? על מה הוא מגן?

 

 

השאר תגובה