הפעם סיפור מהקליניקה הפרטית שלנו בבית, סיפור שקרה עם הקטנה שלנו כשהיתה בת 5 וחצי כשאמרה מילה פוגעת.

ישבנו שתינו לבד אחר הצהריים, דיברנו קצת, ואז משום מקום היא מסתכלת עליי ואומרת "חרא". אני רואה את המבט שלה בעיניים. מבט דרוך שמחכה לראות את התגובה שלי, כלומר היא מבינה היטב שיש משמעות שלילית למילה, שזו מילה שיכולה לפגוע. אני עכשיו המראה שלה – התגובה שלי תלמד אותה מעבר למה מותר ומה אסור – איך להכיל ולהתמודד כשמישהו יאמר לה את המילה הזו, או כל מילה שהיא מילה פוגעת, ולמרות שממש לא בא לי שמישה יגיד לה את זה – יש מצב שמישהו יגיד לה מילים פוגעות. היה לי קשה לשמוע את הבת הקטנה שלי, היצור הקטן הזך שלי מוציא מילה כזו מהפה שלו. הבטן שלי די התהפכה אבל ידעתי שהתגובה שלי כאן תכריע את ההמשך וכדאי שאשקול כל צעד היטב היטב. אז קודם כל שתקתי. נתתי למחשבות בראש שלי כמה שניות להסתדר.

היא הסתכלה עליי שוב ולקחה את זה צעד קדימה: "אסף אח חרא". שאלתי אותה אם היא יודעת מה זה "חרא", באותו טון שהיינו מדברות על מה היא רוצה לאכול לארוחת הערב, טון רגוע ולא נרגש. הקטנה שלי הנידה בראשה לשלילה ושאלה אותי "מה זה?". עניתי לה: "חרא זה כמו להגיד קקי רק בערבית" והעיניים המתוקות והתמימות שלה מסתכלות עליי, "וזו מילה שכשאומרים אותה היא יכולה לגרום למי שאומרים לו אותה להרגיש עצוב". היה לי חשוב להעביר לה את המסר שזו מילה שפוגעת ברגשות. בנקודה הזו עזבנו את השיחה הזו ומאז לא נשמעה המילה הזו שוב – כמובן ייתכן שהיא תופיע שוב כדי לבחון אותי ואת התגובות שלי, וזה ממש בסדר כי התפקיד שלי זה ללמד אותה והתפקיד שלה זה לבחון את הגבולות מולי.

אני קוראת לזה – להוציא את העוקץ – העוקץ זו התגובה הרגשית שלנו, התגובה הרגשית שלנו היא הדלק של הילד. הוא מגלה את הכפתור שמוציא מאיתנו רגש מהר וזמין – ועכשיו הוא רק צריך ללחוץ שוב ושוב על הכפתור. המטרה שלנו היא ללמד את הילד שלנו מתוך הבנה שהוא תייר בעולם ומגלה אותו דרך ניסוי ותהייה/טעייה איך העולם עובד.

ולא לשכוח – אם אתם משתמשים במילים מסוימות מול הילדים או כשהם שומעים, כן אפילו כשאתם מדברים בטלפון והם שקועים במסך, אפילו כשמישהו חותך אתכם בכביש והתעצבנתם לרגע, הם קולטים – ואם לכם מותר אז גם להם מותר….

השאר תגובה