מרגישים בהורות שלכם שאתם מרבים לכעוס? לחוש חוסר אונים? מבינים שמשהו פה לא זורם כפי שהייתם רוצים ואתם רוצים לעשות אחרת אבל לא יודעים מאיפה להתחיל? במאמר תקבלו כלים פרקטיים שיסייעו לכם לחולל שינוי. ההורות היא מקצוע תובעני. היא תובעת מאיתנו להיות בנתינה גדולה, בוויתור על הצרכים האישיים לטובת האחר. הורות היא מראה למי שאנחנו, הילדים שלנו יודעים לזהות באופן אינטואיטיבי את נקודות החולשה שלנו ולנגן עליהן באופן מדהים.

אחד הדברים שקורים לנו ההורים כשילד שלנו פורט על נקודות החולשה שלנו, זה שאנחנו נכנסים למעין מגננה. אנחנו מגיבים מתוך הגנה על נקודות החולשה שלנו. הרגשות שעולים וצפים בנו כשהילד שלנו פורט על נקודות החולשה הם לעיתים כה עוצמתיים עד כי הם גורפים תגובות שמפתיעות אפילו אותנו.

אדם, ככל האדם, כשהוא מרגיש במגננה, כל האמצעים שלו פונים כלפי עצמו, הוא אינו יכול להקשיב לאחר. אין בו פניות להקשבה. לשמחתנו הילדים שלנו עקביים ולרוב כשהם מגלים נקודה המפעילה את ההורה, הם ימשיכו לגעת ולהתעסק עמה. למה לשמחתנו? כי זה נותן לנו זמן להתבונן, להבין ולשנות.

לזהות את הבור

השלב הראשון הוא לזהות את העובדה שמשהו קורה ואתם רוצים שיקרה אחרת. שאתם מגיבים באופן מסוים החוזר על עצמו, ומשהו בתוככם אומר לכם שלא טוב לכם עם התגובה שלכם, שהייתם רוצים שיקרה אחרת. לפעמים הקול הזה כל כך חלש, תנו לו מקום, הקשיבו לו, זה קול המצפון שלכם.

לפעמים זה מפחיד להודות שיש בור, הפחד שלא נדע מה לעשות אחרת, לקחת אחריות על המצב, ועוד פחדים שונים ומגוונים. תמיד אפשר לשנות, הכי חשוב שתזכרו שיכול להיות אחרת, טוב יותר.

ללכת צעד אחרי צעד אחורה

אנחנו מזהים את העובדה שנפלנו לבור על פי התגובות שלנו, בשלב זה אנחנו לא יודעים מה בכלל גרם לבור להופיע. אחרי שזיהיתם שאתם נופלם לבור, צעדו צעד אחרי צעד אחורה כדי להבין מה גרם להופעת הבור. אם נניח כעסתם על ילדכם ואתם מזהים שזה קורה פעמים רבות, יכולות להיות שיש משהו משותף לכל המקרים. נניח שבכל המקרים זה קרה כשהייתם בלחץ של זמן. לחץ של זמן תוך חוסר שיתוף פעולה של ילדכם גורם לכם לכעוס. השאלה כאן היא לא אם זה מוצדק או לא, מבחינתי שאלת הצדק אינה רלוונטית ואינה מועילה, אלא מה  אפשר לעשות אחרת כדי להוריד את מפלס הכעס, חסר האונים, התסכול.

להכין תכניות מגירה

אחרי שזיהינו את הבור, ואחרי שהבנו מה גורם לנו ליפול אליו פעם אחרי פעם, אפשר לעבור לשלב הבא ולהכין את עצמנו לסיטואציה כזו שתחזור בעתיד. אם הבנת שהבור מופיע בזמנים בהם יש לחץ של זמן, אפשר לפעול במגוון אפשרויות כשאחת מהן יכולה להיות הערכות מראש. להשאיר יותר מרחב זמן, לשוחח קודם עם הילדים ולבקש את עזרתם (אם כי לא מובטח שהם אכן ישתפו פעולה בזמן אמת), לעשות כל מה שצריך כדי לא להגיע ליצור סביבה אופטימלית. באופן כזה אנחנו מגיעים מוכנים לסיטואציה ופחות מופתעים. כשאנחנו פחות מופתעים אנחנו יכולים להיות יותר במצב של יוזמה ופעולה ופחות במצב של תגובה לאחרים.

להגיד לעצמנו – שיחקת אותה

לא, לא מחשפים מושלם, לא מחפשים שלא יהיה כעס בכלל, לא מחפשים אידיליה מושלמת. מה שאנחנו רוצים זה להוריד את מפלס הכעס, הפגיעה, חוסר האונים, התסכול, הצלחתם לעשות זאת? זה הזמן להסתכל במראה ולומר לעצמכם כל הכבוד. מדובר בתהליך מורכב ליישום המצריך הרבה מודעות עצמית, התכווננות ורצון אמיתי לשנות תוך לקיחת אחריות על עצמנו, אז לא ,זה לא קל. הצלחתם טוב יותר מהפעם הקודמת? זו הצלחה!

בהמשך תמשיכו ותדייקו, תלמדו להקשיב לעצמכם, להקשיב למה שנאמר מעבר למילים.

היופי בתהליך הזה, מעבר למה שהוא נותן לאותו האדם שבוחר שיהיה לו טוב יותר, מעבר לעובדה שכשלהורה טוב יותר אז גם לילדיו טוב יותר, מעבר לכל הדבר החשוב הזה, הילד רואה את ההורה.

אולי הילד לא ממש מבין לעומק את מה שההורה עושה, אך ילדים חשים בשינוי. הם מזהים את התנועה של ההורה, ובסופו של דבר הם לומדים ממנה. הילד לומד יותר מכל ממעשיו של ההורה, הילד מזהה את השינוי בתגובות ההורה, הוא מזהה שההורה יותר יוזם ופועל ומכאן שהוא מגיב באופן מחושב יותר ופחות בגחמות, והוא יחקה את ההתנהגות הזו.

"הדרך הנכונה לחנך בני אדם היא להיות להם לדוגמא." אלברט אינשטיין

השאר תגובה