כל כך הרבה נאמר על חשיבות הגבולות לילדים. אני מסכימה עם הרעיון, אולם מצאתי את עצמי לאורך השנים בתחושות מעורבות לגבי הנושא. אחרי הרבה חשיבה והרהור, אני מתחילה מבינה את הקונפליקט שמעוררת בי המילה גבול. בואו נתחיל מהסוף.

תשאלו את עצמכם מהם הדברים החשובים לכם כשאתם מסתכלים על עתיד המשפחה שלכם? רוב ההורים שאני שואלת אותם את השאלה הזו יענו "שישתפו אותנו בהכל" וגם "שהמשפחה תהיה חשובה להם". כלומר, במילים אחרות, מה שההורה מבקש זה חיבור רגשי בינו לבין הילד.

עכשיו נחזור למילה גבול – גבול יוצר הפרדה. בגבול אין חיבור. בגבול יש משהו נוקשה וסגור עבור מי שנמצא בתוכו בהשוואה למי שמחוץ לו. ביחסים בין הורים לילדים גבול יוצר הפרדה בין ההורה לילד, הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהדרך בה ההורה מלמד את הילד על קיומו של הגבול זה על ידי עמידה מצידו השני של הגבול ושמירה שהילד לא יחצה את הגבול. ההורה הופך להיות הש.ג, וישראלים למודי ניסיון כמונו יודעים היטב שהש.ג תמיד אשם.

בנקודה זה אתם בטח חושבים לעצמכם, אז מה בדיוק היא מצפה שיהיה? שניתן לילד לעשות כל מה שהוא רוצה? שלא יהיו גבולות? ובכן אני לא מחפשת את ההפך של גבול אלא אני רוצה להציע משהו אחר. אני רוצה להציע דרך שבה יש סדרי עולם שחיים על פיהם. הסדרים די ברורים וידועים, וכולנו עובדים לפיהם. הורים וילדים כאחד, כצוות שמשתף פעולה. ההורה מלמד את הילד מהם "סידרי העולם" של הבית שלהם, ומגיש אותם לילד כשהם ברורים לו עצמו בתור התחלה. סדרי עולם הם מעבר להחלטות ההורה, זה כמו החוקה או חוקי היסוד. אפשר לערער עליהם אך הם הבסיס לכל ההתנהלות. זה נשמע אולי גדול, בסופו של דבר ביום יום זה מתבטא בדברים היומיומיים והפשוטים. אז ההורה מפסיק להיות השוטר והשופט והמעניש, אלא הופך להיות למורה דרך עבור הילד ומסייע לו לעבור אותה בצרה הטובה ביותר.

כשההורה והילד נמצאים באותו צד של הגדר אין הפרדה. כשההורה והילד נמצאים באותו הצד, יש אפשרות ליצור חיבור. זה לא אומר שאתם והילדים תחת אותם הכללים, זה כן אומר שאתם וילדכם שווי ערך כבני אדם. לכל אחד יש האחריות שלו, את התפקידים שלו. לכל אחד יש את הזכויות שלו.  התנהלות כזו מאפשר לילד ללמוד מה הכללים הנדרשים ממנו, ולבנות בתוכו משמעת עצמית ומוטיבציה פנימית שתישאר איתו לכל אורך חייו. התנהלות כזו מאפשרת לילד שלכם לגדול למבוגר בינהל את עצמו באופן מיטבי בעולם, מבוגר העל ערך עצמי גבוה שידע לפתור קונפליקטים בדרכי שלום, ולהסתכל על העולם בעיניים חיוביות ואופטימיות.

נראה איך זה בא לידי ביטוי ביום יום של משפחה.

מכירים את הילדים שלא מתעוררים בבוקר? הילדים שיקפצו מהמיטה אם יש טיול, אבל כדי להגיע לבית הספר, קשה לפתוח את העיניים? אתם ממהרים בבוקר, מארגנים, מתארגנים ומתקתקים את הכל, והוא – בדיוק הסתובב לצד השני. הורים רבים מוצאים את זה מעצבן, לא מתחשב, מפרשים את זה כחוסר אכפתיות. לא פעם יש האשמה – בגללך אחיך מאחר לבית הספר או בגללך אני אאחר לעבודה.

איך אפשר לפתור זאת אחרת?

בואו נגדיר את המטרה מחדש. המטרה היא ללמוד לקחת אחריות. דגש על ללמוד – כלומר יש כאן תהליך. האחריות של ההורה היא לוודא שהילד מתעורר, מתארגן והולך לבית הספר. אני בטוחה שכל הורה שחווה זאת עם הילד שלו התחיל בטוב. ניגש בסבלנות ובאיזושהי נקודה השיח עבר לכועס ווכחני. ברגע הזה כבר אין חיבור וזה הופך להיות אתם מול הילד.

כדי לשמר את החיבור, ההורה צריך להזכיר לעצמו שכעס – לא מקדם למידה. כעס מקבע התנהגויות ואף מחריף אותן. כשההורה ניגש לילד בבוקר הוא וזוכר דבר אחד – אנחנו באותו צד, חשוב לי לעזור לו לילד שלי להתעורר ולהתחיל את היום בטוב. חשוב לי שהילד שלי יראה כיצד מתמודדים עם מצב שבו אדם אחר לא פועל כפי שהיית רוצה שיפעל, חשוב שהילד יראה איך פותרים קונפליקט מורכב ורגשי.

בפועל, ההורה מארגן את זמן הבוקר שלו כך שהוא יכול לסייע לילד להתארגן (וזה אחרי שווידאנו שהוא הולך לישון בשעה סבירה). מהרגע שההורה מתחיל להעיר את הילד, הוא "מכוון מטרה". ההורה מסייע לילד בכל מה שנדרש כדי לעזור לו להתארגן מהר ולא לאחר לבית הספר. עוזר לו לבחור בגדים, לארגן את מה שצריך, מדבר באסרטיביות רכה, מסייע בהכנת התיק וכו'. באופן זה הילד מזהה שההורה מסור ומכוון להצלחה שלו, ומפעם לפעם מתעורר בו הרצון לשתף פולה, הרצון הפנימי שלו מתבטא והבקרים נעשים נעימים יותר. ואל דאגה, בשלב מסוים ואפילו די מהר, אתם כבר לא תצטרכו יותר להיות כל כך צמודים אליו, כבר תהיה לו משמעת פנימית.

לא לשכוח – לספר לילד שלכם כמה יפה הוא התארגן הבוקר, גם אם בפועל זה לא ממש היה חלום שמתגשם מבחינתכם. כך אתם מעוררים אצלו את הרצון לשתף פעולה.

הבוקר זו רק דוגמה אחת, בכל יום בכל בית יש אינסוף הזדמנויות ליצירת חיבור. החוכמה היא לדעת ליצור חיבור ברגעי הקונפליקט.

השאר תגובה