בעצם הגדילה ילדים חשים תסכול רב. העולם גדול למידותיהם, הם צריכים הרבה עזרה וסיוע בכל אשר הם עושים, עד שלאט לאט הם נעשים עצמאיים יותר ויותר, מוכנים יותר ויותר לעולם. הרבה פעמים הם רוצים לעשות לבד ולא מסוגלים. ולפעמים אנחנו דורשים מהם לגדול ולעשות יותר, והם לא משתפים איתנו פעולה. "תאסוף את הצעצועים", "תסדרו את הבית", "תתכונני למבחן" – אני מניחה שאם אתם הורים אז אתם מכירים את המשפטים האלה בגרסאות שונות, במצבים שונים. אני מניחה שאתם גם חווים לא פעם את המצב בו ילדכם פשוט לא עושה כלום, או עושה בערך.

כשילד מסתכל על העולם, העולם נראה מאוד גדול, הרבה דברים עדיין לא מוכרים. לנו ההורים תפיסות וההבנות לגבי העולם כבר מגובשות, אך לילד הן עדיין לא התגלו. לקחת מטרה גדולה ולפרק אותה לאוסף של מטרות קטנות המקדמות אותו למטרה הגדולה – הוא לא מסוגל. בגילאים צעירים לעיתים כלל אין לילד את התפיסה הקוגניטיבית הנדרשת כדי להבין את המשימה שהוטלה עליו. המטרה שנכון להורה להציב מולו כשהוא רוצה שילדו ייקח חלק בעשייה בבית, או יהיה עצמאי יותר, אינה בכאן ועכשיו. כלומר, יש כאן תהליך שנבנה ונדרשת סבלנות ללמידה של הילד. כשההורה שם את הדגש על הלמידה שבדרך ולא על התוצאה, אז הוא יגיע לתוצאה הרצויה בסופו של דבר גם אם לא היום.

התהליך מתחיל בהגדרת מטרות קטנות המותאמות לגיל הילד, לאופיו ולקצב ההתפתחות שלו. לדוגמה, ילד צעיר שמתבקש לאסוף את הפאזל, הוא מסתכל על הפאזל, הפאזל מסתכל עליו, והילד עומד ולא יודע מה הוא בדיוק אמור לעשות כעת. אז הוא עשוי ללכת לעיסוק אחר וההורה לא יבין למה הילד לא סידר. התחילו בלסדר איתו, אמרו לו "עכשיו אנחנו מסדרים את הפאזל" וגשו אתם לסדר. אם יש חלקים נניח מרוחקים הגדירו שהוא יאסוף את החלקים המרוחקים. לאחר מכן סגרו יחד את הקופסה והנחו אותו להניחה במקומה. דוגמה נוספת – ילד שקיבל מספר משימות ועבודות, והוא עדיין לא מיומן בסידור וארגון הזמן, עדיין אין לו את מערכת השיקולים להחליט מה לפני מה. במקרה כזה כדאי לפרק את המשימה הגדולה למשימות קטנות, מטרות קצרות טווח, על מנת שיוכל ללמוד להתארגן ביעילות רבה יותר, לחוות הצלחות דרך משימות קטנות ומשם לאט לאט הילד יכול לקחת על עצמו משימות מורכבות יותר ולדעת כיצד להתמודד איתן.

עד כאן זה החלק הראשון בלמידה, למעשה הפכנו את המשימה לנגישה עבור הילדכזו המאפשרת לו ללמוד ולהצליח. כמו בכל למידה יש את החלק הנוסף – המילים שעוטפות את העשייה. תוך כדי תהליך הלמידה ואף בסופו, אמרו לילד אמירות מעודדות, ראו את הטוב במה שהוא עשה וזאת על מנת להרחיב את מרכז בקרה הפנימי שלו ושיהיה עבורו כלי בפעמים הבאות. ילד המשתף פעולה קל לעודד: "אני רואה שהחזרת את הפאזל למקומו" "ישבת ועשית את כל התרגילים, מאוד משמח לראות שאת מתמידה". אך מה עושים כשהילד אינו משתף פעולה?

כשהילד אינו משתף פעולה, זכרו שרצון הילד להשתייך, להיות חלק, להיות שותף. אולי הוא עוד חושש, מהסס, לא בטוח בעצמו וביכולת שלו וכפי הראה נדרש לו יותר זמן כדי להאמין בעצמו ובכם. אולי הילד מורגל בביקורת ובציפיות שלא עמד בהן, ולכן הוא נזהר מאוד. כאן, הורים תפקידכם לאסוף נקודות של אור ולהפוך אותן לאט לאט לאור גדול. מצאו דבר אחד שעשה טוב, ניסיון קטן ולא משנה תוצאותיו, ועודדו אותו על כך, וכן אני יודעת שזו משימה ממש לא פשוטה. אם נניח ובזמן שסידרתם הילד צפה ולא עשה דבר, אז ראו גם שהוא לא המשיך להוציא משחקים נוספים ועודדו אותו על כך "זה מאוד עוזר שלא הוצאת משחקים נוספים בזמן סידור הבית" – הפכנו את הילד לשותף, לחלק מהעשייה המשפחתית. אם הוא ישב שעה ופתר תרגיל אחד – זה אומר שהוא ניסה. עודדו אותו על מה שכן עשה ונסו להבין אם הוא זקוק למשהו מכם (וזה כבר נושא אחרJ).

וזכרו, עידוד זו דרך חיים, עידוד אינו ניתן רק ברגעי הקושי או הצלחה מסוימת. עידוד היא שפה המדוברת בבית לאורך כל היו. עידוד נמצא בפרטים הקטנים, בתפקודי החיים היומיומיים.

 

השאר תגובה